שאלה: היות ואנו נמצאים בתקופה מאוד קשה בעם ישראל וזקוקים לישועות רבות שאלותינו:
בכוונתנו לבקש מאנשים בעיר לקרוא את ספר הזוהר הקדוש, ובעצם לא יודעים אם לפרט את הכוונה הכללית (שזה יחזק שוב את עם ישראל לאהבת חינם ואמונה בהשם ית', וזה גם יסייע לשנות את המצב ברוחניות והן בגשמיות), או לא לפרט כלל, או האם לפרט אף יותר? דבר שאנו פוחדים שירחיק אנשים, שממילא קשה עליהם המחשבה שיש באפשרותם בכלל לקרוא בספר הקדוש הזה.
א.האם "גריסת" ספר הזוהר הקדוש יכולה לעזור?
ב.אם יש באפשרותנו לבקש מאנשים לקרוא עם המחשבה הכללית, האם זה יספיק כדי לעזור?
תודה מראש מקרב לב על תשובתך.
תשובה: לפי תפישתי צריך ללמוד את פנימיות התורה, כי הלימודים מעשירים את האדם: א) בהבנת עצמו. ב) בהבנת התורה ומצוות. ג) בהבנת הנדרש ממנו בשינוי עצמו. ד) בהבנת המטרה שאליה צריכים להגיע. ה) בהשגת המאור שבתורה הנותן לאדם כח, ללכת נגד הרצון לקבל שלו, ולתקן את עצמו.
גריסה דומה בעיני, כמו אדם שעובר קורס במחשבים, והוא פשוט גורס את החומר, דהיינו קורא אותו בלי שום הבנה ובלי שום התעמקות, האם יוכל אח"כ להיות טכנאי או מתכנת מחשבים?
ולכן לפי דעתי צריך לקרוא לאנשים לעסוק בצורה לימודית בספר הזוהר הקדוש עם פירוש הסולם, בכדי שתהיה להם איזו הבנה מינימלית, שאולי זה יקדמם מבחי' הארת אור מקיף שתאיר להם.
כמובן שלא כל האנשים שוים, ויש אדם שהוא יותר מפותח ולכן ינסה גם להבין קצת איך הזה"ק נוגע אליו, ומה נדרש ממנו ע"י הזה"ק. ויש אדם שאינו מפותח כלל, אבל גם קריאתו שלו בספר הזה"ק חשובה, כי יקח משם איזו הארה לפי ערכו.
כך לדעתי צריך להציג את הדברים, המושג של "לגרוס" מלכתחילה הוא לדעתי פסול, ואסור לתת לו לגיטימציה בשום אופן, אלא צריך לומר שצריך ללמוד את ספר הזה"ק, כי בספר זה טמון האושר האישי של כל אדם, ושל עם ישראל בכללו, ככל שיבינו אותו יותר. וצריך לומר שכל אחד יבין לפי מדרגתו ויכולתו, וגם אם אדם מבין רק רעיונות בצורה פשטנית חיצונית, גם זה חשוב. אבל הדחיפה צריכה להיות מה שיותר לכוון לימודי, לכוון עיוני, כי רק באופן זה יכולים להשתנות חיי האדם, שהוא כל הנרצה כנ"ל.
ואם מלכתחילה באים עם רעיון של "לגרוס", זהו בזיון לספר הזה"ק, שכך משתמשים בו, כמו משחה חיצונית שמורחים אותה על פצע ברגל.
ונסיים בדברי רבינו מספר ההקדמות לחכמת האמת (הקדמה לתע"ס) וז"ל:
לא) וצריכים מאד להסביר פעם, למה תלויה ביאת גואל צדק בהתפשטות לימוד הקבלה לרבים, המפורסם כל כך בזוהר ובכל ספרי הקבלה. וההמונים תלו בזה בוקי סריקי, עד לבלי סבול. וביאור ענין זה, מפורש בתיקוני זוהר (תיקון ל' ד"ה נתיב תנינא), וז"ל:
נתיב תנינא, ורוח אלקים מרחפת על פני המים, מאי ורוח? אלא בודאי בזימנא דשכינתא נחתת בגלותא (בזמן שהשכינה ירדה בגלות), האי רוח נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא (רוח הזו נושבת על עוסקי התורה), בגין שכינתא דאשתכחא בינייהו (בגלל השכינה שנמצאת ביניהם). "כל הבשר חציר", כלא אינון כבעירן דאכלין חציר (כולם כבהמות האוכלות חציר). "וכל חסדו כציץ השדה" (ישעיהו מ'), כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין (כל חסד שעושים, עושים לתועלת עצמם). ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין (ואפילו עוסקי התורה כל חסד שעושים, הוא למען תועלת עצמם). בההוא זימנא (באותו הזמן): "ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב" (תהלים ע"ח) לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח (בגלל זאת רוחו של המשיח תסתלק, ולא תשוב לעולם). וי לון מאן דגרמין, דיזיל מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאלין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה (אוי לאלו שגורמים שיסתלק מן העולם, ולא ישוב לעולם, אלו הם שאינם רוצים להשתדל בחכמת הקבלה, ועושים את התורה יבשה), דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה, דאיהו י' מינה. והאי רוח דאסתלק איהו רוח דמשיח ואיהו רוח הקודש, ואיהו רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'.
פקודא תנינא: "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור", דא (זו) אהבה, דאיהי אהבת חסד, הה"ד "ואהבת עולם אהבתיך ע"כ משכתיך חסד". ועלה אתמר (ועליה נאמר): "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". רחימו ודחילו, עיקרא דיליה, בין טב ובין ביש (אהבה ויראה הם העיקר שלו, בין לטוב בין לרע), ובגין דא אתקריאת האי יראה ואהבה, על מנת לקבל פרס. ובגין דא, אמר קב"ה: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה" אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", דאיהו רחימו (אהבה) בלאו פרס, ולא על מנת לקבל פרס. דיראה ואהבה על מנת לקבל פרס, איהי של שפחה, ותחת שלש רגזה הארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך, ושפחה כי תירש גברתה. עכ"ל.
לב) ונתחיל לבאר את תיקוני הזוהר מסיפא לרישא, כי אומר, שהיראה והאהבה, שיש לאדם בעסק התורה והמצות על מנת לקבל פרס, דהיינו שמקוה שתצמח לו איזו טובה מחמת התורה והעבודה, הרי זו בחינת שפחה, שעליה כתיב, "ושפחה כי תירש גברתה", שלכאורה קשה, הרי קיימא לן לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, ולמה רגזה הארץ? ועוד יש להבין, דבר היחס של העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דוקא, גם המליצה "שיורשת את גבירתה" איזו ירושה ישנה כאן?
לג) והענין תבין, עם כל המתבאר לעיל בהקדמה זאת, כי לא התירו את העסק של לא לשמה, אלא משום, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, בהיות המאור שבה מחזירו למוטב, ולפיכך, יחשב העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה המסייעת, ועובדת את העבודות הנמוכות, בעד גבירתה, שהיא השכינה הקדושה, שהרי סופו לבא לבחינת לשמה, ויזכה להשראת השכינה. ואז נחשבת גם השפחה, שהיא בחינת העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דקדושה, שהרי היא המסייעת ומכינה את הקדושה, אך נקראת בבחינת עולם עשיה של הקדושה. אמנם, אם אין אמונתו שלימה ח"ו, ואינו עוסק בתורה ובעבודה אלא רק מטעם שהשי"ת צוה אותו ללמוד, כבר נתבאר לעיל, שבתורה ועבודה כאלה, לא יתגלה כלל המאור שבה, כי עיניו פגומות, ומהפכות האור לחושך, בדומה לעטלף כנ"ל. ובחינת עסק כזה, כבר יצא מרשות שפחה דקדושה, כי לא יזכה ח"ו על ידיה לבוא לשמה, וע"כ בא לרשות השפחה דקליפה, שהיא יורשת את התורה והעבודה האלו, ועושקתן לעצמה. ולפיכך רגזה הארץ, דהיינו השכינה הק' שנקראת ארץ, כנודע, כי אותן התורה והעבודה שהיו צריכות לבא אליה, לרכושה של השכינה הקדושה, עושקת אותן השפחה בישא, ומורידה אותן לרכושן של הקליפות. ונמצאת השפחה, יורשת ח"ו את הגבירה.
לד) ופירשו תיקוני הזוהר סוד השבועה, ד"אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" שההקפדה היא, שישראל ימשיכו אור החסד העליון, שנקרא אהבת חסד, כי זהו הנחפץ, שהוא נמשך דוקא, ע"י העסק בתורה ובמצוות שלא על מנת לקבל פרס, והטעם כי על ידי אור החסד הזה, נמשך לישראל אור החכמה העליונה, המתגלה ומתלבש, באור החסד הזה שהמשיכו ישראל. ואור החכמה הזה, ה"ס הכתוב: "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'" (ישעיה י"א), הנאמר על מלך המשיח, כמו שנאמר שם להלן: "ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל, ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ". כי אחר שישראל ממשיכין על ידי אור החסד, את אור החכמה, בסוד רוח חו"ב וכו', אז מתגלה המשיח, ומקבץ נדחי ישראל וכו'. הרי, שהכל תלוי בעסק התורה והעבודה לשמה, המסוגל להמשיך אור החסד הגדול, שבו מתלבש ונמשך אור החכמה. שז"ס השבועה, אם תעירו ואם תעוררו וכו' כי הגאולה השלימה וקיבוץ הגלויות אי אפשר זולתה, היות סדרי צנורות הקדושה מסודרים כן.
לה) וזה שפירשו עוד: "ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים", מאי ורוח אלקים, אלא בודאי, בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא, האי רוח, נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא, בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו. פירוש הדברים:, שבזמן גלות, בעת שישראל עדיין עוסקים בתורה ומצוות שלא לשמה, אמנם אם הם בבחינה זו, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, הרי השכינה ביניהם, אלא בבחינת גלות, מטעם שעדיין לא בא לשמה, וכנ"ל, בסוד השפחה דקדושה. וז"ש: בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו, כלומר בהסתר, אבל סופם לזכות לגילוי שכינה. ואז הרוח דמלך המשיח מרחפת על העוסקים, ומעוררת אותם לבא לשמה, בסוד המאור שבה מחזירם למוטב, שמסייעת ומכינה להשראת השכינה שהיא גבירתה.
אמנם, אם ח"ו אין העסק הזה דשלא לשמה ראוי להביאם לשמה, מטעמים הנ"ל, אז מצטערת השכינה ואומרת, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירין דאכלין חציר (בהמות האוכלות חציר). פירוש: שלא נמצא בעוסקים בתורה, אותו רוח האדם העולה למעלה, אלא שמסתפקין ברוח הבהמה היורד למטה. ומפרשים שם הטעם, משום דכל חסדו כציץ השדה, ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, כלומר, שכל עסקם בתורה ומצות הוא לתועלתם ולהנאתם עצמם, ואין העסק בתורה מסוגל להביאם לשמה ח"ו.
וז"ש שם: בההוא זמנא, ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. פירוש: שעליהם אין רוחא דמשיח מרחפת, אלא הולכת מהם ולא תשוב, כי השפחה הטמאה עושקת תורתם ויורשת את הגבירה כנ"ל, משום שאינם בדרך לבא מתוך שלא לשמה לבחינת לשמה, כנ"ל. וע"כ מסיק שם, דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה. פירוש הדברים: כי אעפ"י שאינם מצליחים ע"י העסק בתורה הנגלית משום שאין בה מאור, והוי יבשה, מסיבת קטנות דעתם, מ"מ הרי יכולים להצליח על ידי העסק בלימוד הקבלה, משום שהמאור שבה מלובש בלבושין דהקב"ה, דהיינו השמות הקדושים והספירות, אשר בנקל היו יכולים לבא באותה הבחינה של שלא לשמה המביאתם לשמה, שאז היתה רוח אלקים מרחפת עליהם, בסוד המאור שבה המחזירם למוטב, אמנם בשום אופן אינם חפצים בלימוד הקבלה, וז"ש וי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא, והאי רוח דאסתלק, איהו רוח דמשיח, כמא דאתמר דאיהו רוח הקדש, ואיהו רוח חכמה ובינה וכו'.
לו) המתבאר מדברי תיקוני הזוהר הוא, שישנה שבועה, שלא יתעורר אור החסד והאהבה בעולם, עד שמעשיהם של ישראל בתורה ומצוות, יהיו על הכונה שלא לקבל פרס, אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצר ב"ה, שז"ס השבועה: השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו'. באופן, שכל אריכות הגלות והיסורים שאנו סובלים, תלויים ומחכים לנו, עד שנזכה לעסק התורה ומצוות לשמה, ואם רק נזכה לזה, תיכף יתעורר אור האהבה והחסד הזה, שסגולתו להמשיך סוד הכתוב ונחה עליו רוח חו"ב וכו', ואז נזכה לגאולה השלימה. גם נתבאר, שאי אפשר שכל כלל ישראל יבואו לטהרה הגדולה הזו, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת, משא"כ בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם.
ידידכם
אברהם מרדכי גוטליב
בכוונתנו לבקש מאנשים בעיר לקרוא את ספר הזוהר הקדוש, ובעצם לא יודעים אם לפרט את הכוונה הכללית (שזה יחזק שוב את עם ישראל לאהבת חינם ואמונה בהשם ית', וזה גם יסייע לשנות את המצב ברוחניות והן בגשמיות), או לא לפרט כלל, או האם לפרט אף יותר? דבר שאנו פוחדים שירחיק אנשים, שממילא קשה עליהם המחשבה שיש באפשרותם בכלל לקרוא בספר הקדוש הזה.
א.האם "גריסת" ספר הזוהר הקדוש יכולה לעזור?
ב.אם יש באפשרותנו לבקש מאנשים לקרוא עם המחשבה הכללית, האם זה יספיק כדי לעזור?
תודה מראש מקרב לב על תשובתך.
תשובה: לפי תפישתי צריך ללמוד את פנימיות התורה, כי הלימודים מעשירים את האדם: א) בהבנת עצמו. ב) בהבנת התורה ומצוות. ג) בהבנת הנדרש ממנו בשינוי עצמו. ד) בהבנת המטרה שאליה צריכים להגיע. ה) בהשגת המאור שבתורה הנותן לאדם כח, ללכת נגד הרצון לקבל שלו, ולתקן את עצמו.
גריסה דומה בעיני, כמו אדם שעובר קורס במחשבים, והוא פשוט גורס את החומר, דהיינו קורא אותו בלי שום הבנה ובלי שום התעמקות, האם יוכל אח"כ להיות טכנאי או מתכנת מחשבים?
ולכן לפי דעתי צריך לקרוא לאנשים לעסוק בצורה לימודית בספר הזוהר הקדוש עם פירוש הסולם, בכדי שתהיה להם איזו הבנה מינימלית, שאולי זה יקדמם מבחי' הארת אור מקיף שתאיר להם.
כמובן שלא כל האנשים שוים, ויש אדם שהוא יותר מפותח ולכן ינסה גם להבין קצת איך הזה"ק נוגע אליו, ומה נדרש ממנו ע"י הזה"ק. ויש אדם שאינו מפותח כלל, אבל גם קריאתו שלו בספר הזה"ק חשובה, כי יקח משם איזו הארה לפי ערכו.
כך לדעתי צריך להציג את הדברים, המושג של "לגרוס" מלכתחילה הוא לדעתי פסול, ואסור לתת לו לגיטימציה בשום אופן, אלא צריך לומר שצריך ללמוד את ספר הזה"ק, כי בספר זה טמון האושר האישי של כל אדם, ושל עם ישראל בכללו, ככל שיבינו אותו יותר. וצריך לומר שכל אחד יבין לפי מדרגתו ויכולתו, וגם אם אדם מבין רק רעיונות בצורה פשטנית חיצונית, גם זה חשוב. אבל הדחיפה צריכה להיות מה שיותר לכוון לימודי, לכוון עיוני, כי רק באופן זה יכולים להשתנות חיי האדם, שהוא כל הנרצה כנ"ל.
ואם מלכתחילה באים עם רעיון של "לגרוס", זהו בזיון לספר הזה"ק, שכך משתמשים בו, כמו משחה חיצונית שמורחים אותה על פצע ברגל.
ונסיים בדברי רבינו מספר ההקדמות לחכמת האמת (הקדמה לתע"ס) וז"ל:
לא) וצריכים מאד להסביר פעם, למה תלויה ביאת גואל צדק בהתפשטות לימוד הקבלה לרבים, המפורסם כל כך בזוהר ובכל ספרי הקבלה. וההמונים תלו בזה בוקי סריקי, עד לבלי סבול. וביאור ענין זה, מפורש בתיקוני זוהר (תיקון ל' ד"ה נתיב תנינא), וז"ל:
נתיב תנינא, ורוח אלקים מרחפת על פני המים, מאי ורוח? אלא בודאי בזימנא דשכינתא נחתת בגלותא (בזמן שהשכינה ירדה בגלות), האי רוח נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא (רוח הזו נושבת על עוסקי התורה), בגין שכינתא דאשתכחא בינייהו (בגלל השכינה שנמצאת ביניהם). "כל הבשר חציר", כלא אינון כבעירן דאכלין חציר (כולם כבהמות האוכלות חציר). "וכל חסדו כציץ השדה" (ישעיהו מ'), כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין (כל חסד שעושים, עושים לתועלת עצמם). ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין (ואפילו עוסקי התורה כל חסד שעושים, הוא למען תועלת עצמם). בההוא זימנא (באותו הזמן): "ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב" (תהלים ע"ח) לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח (בגלל זאת רוחו של המשיח תסתלק, ולא תשוב לעולם). וי לון מאן דגרמין, דיזיל מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאלין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה (אוי לאלו שגורמים שיסתלק מן העולם, ולא ישוב לעולם, אלו הם שאינם רוצים להשתדל בחכמת הקבלה, ועושים את התורה יבשה), דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה, דאיהו י' מינה. והאי רוח דאסתלק איהו רוח דמשיח ואיהו רוח הקודש, ואיהו רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'.
פקודא תנינא: "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור", דא (זו) אהבה, דאיהי אהבת חסד, הה"ד "ואהבת עולם אהבתיך ע"כ משכתיך חסד". ועלה אתמר (ועליה נאמר): "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". רחימו ודחילו, עיקרא דיליה, בין טב ובין ביש (אהבה ויראה הם העיקר שלו, בין לטוב בין לרע), ובגין דא אתקריאת האי יראה ואהבה, על מנת לקבל פרס. ובגין דא, אמר קב"ה: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה" אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", דאיהו רחימו (אהבה) בלאו פרס, ולא על מנת לקבל פרס. דיראה ואהבה על מנת לקבל פרס, איהי של שפחה, ותחת שלש רגזה הארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך, ושפחה כי תירש גברתה. עכ"ל.
לב) ונתחיל לבאר את תיקוני הזוהר מסיפא לרישא, כי אומר, שהיראה והאהבה, שיש לאדם בעסק התורה והמצות על מנת לקבל פרס, דהיינו שמקוה שתצמח לו איזו טובה מחמת התורה והעבודה, הרי זו בחינת שפחה, שעליה כתיב, "ושפחה כי תירש גברתה", שלכאורה קשה, הרי קיימא לן לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, ולמה רגזה הארץ? ועוד יש להבין, דבר היחס של העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דוקא, גם המליצה "שיורשת את גבירתה" איזו ירושה ישנה כאן?
לג) והענין תבין, עם כל המתבאר לעיל בהקדמה זאת, כי לא התירו את העסק של לא לשמה, אלא משום, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, בהיות המאור שבה מחזירו למוטב, ולפיכך, יחשב העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה המסייעת, ועובדת את העבודות הנמוכות, בעד גבירתה, שהיא השכינה הקדושה, שהרי סופו לבא לבחינת לשמה, ויזכה להשראת השכינה. ואז נחשבת גם השפחה, שהיא בחינת העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דקדושה, שהרי היא המסייעת ומכינה את הקדושה, אך נקראת בבחינת עולם עשיה של הקדושה. אמנם, אם אין אמונתו שלימה ח"ו, ואינו עוסק בתורה ובעבודה אלא רק מטעם שהשי"ת צוה אותו ללמוד, כבר נתבאר לעיל, שבתורה ועבודה כאלה, לא יתגלה כלל המאור שבה, כי עיניו פגומות, ומהפכות האור לחושך, בדומה לעטלף כנ"ל. ובחינת עסק כזה, כבר יצא מרשות שפחה דקדושה, כי לא יזכה ח"ו על ידיה לבוא לשמה, וע"כ בא לרשות השפחה דקליפה, שהיא יורשת את התורה והעבודה האלו, ועושקתן לעצמה. ולפיכך רגזה הארץ, דהיינו השכינה הק' שנקראת ארץ, כנודע, כי אותן התורה והעבודה שהיו צריכות לבא אליה, לרכושה של השכינה הקדושה, עושקת אותן השפחה בישא, ומורידה אותן לרכושן של הקליפות. ונמצאת השפחה, יורשת ח"ו את הגבירה.
לד) ופירשו תיקוני הזוהר סוד השבועה, ד"אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" שההקפדה היא, שישראל ימשיכו אור החסד העליון, שנקרא אהבת חסד, כי זהו הנחפץ, שהוא נמשך דוקא, ע"י העסק בתורה ובמצוות שלא על מנת לקבל פרס, והטעם כי על ידי אור החסד הזה, נמשך לישראל אור החכמה העליונה, המתגלה ומתלבש, באור החסד הזה שהמשיכו ישראל. ואור החכמה הזה, ה"ס הכתוב: "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'" (ישעיה י"א), הנאמר על מלך המשיח, כמו שנאמר שם להלן: "ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל, ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ". כי אחר שישראל ממשיכין על ידי אור החסד, את אור החכמה, בסוד רוח חו"ב וכו', אז מתגלה המשיח, ומקבץ נדחי ישראל וכו'. הרי, שהכל תלוי בעסק התורה והעבודה לשמה, המסוגל להמשיך אור החסד הגדול, שבו מתלבש ונמשך אור החכמה. שז"ס השבועה, אם תעירו ואם תעוררו וכו' כי הגאולה השלימה וקיבוץ הגלויות אי אפשר זולתה, היות סדרי צנורות הקדושה מסודרים כן.
לה) וזה שפירשו עוד: "ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים", מאי ורוח אלקים, אלא בודאי, בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא, האי רוח, נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא, בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו. פירוש הדברים:, שבזמן גלות, בעת שישראל עדיין עוסקים בתורה ומצוות שלא לשמה, אמנם אם הם בבחינה זו, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, הרי השכינה ביניהם, אלא בבחינת גלות, מטעם שעדיין לא בא לשמה, וכנ"ל, בסוד השפחה דקדושה. וז"ש: בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו, כלומר בהסתר, אבל סופם לזכות לגילוי שכינה. ואז הרוח דמלך המשיח מרחפת על העוסקים, ומעוררת אותם לבא לשמה, בסוד המאור שבה מחזירם למוטב, שמסייעת ומכינה להשראת השכינה שהיא גבירתה.
אמנם, אם ח"ו אין העסק הזה דשלא לשמה ראוי להביאם לשמה, מטעמים הנ"ל, אז מצטערת השכינה ואומרת, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירין דאכלין חציר (בהמות האוכלות חציר). פירוש: שלא נמצא בעוסקים בתורה, אותו רוח האדם העולה למעלה, אלא שמסתפקין ברוח הבהמה היורד למטה. ומפרשים שם הטעם, משום דכל חסדו כציץ השדה, ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, כלומר, שכל עסקם בתורה ומצות הוא לתועלתם ולהנאתם עצמם, ואין העסק בתורה מסוגל להביאם לשמה ח"ו.
וז"ש שם: בההוא זמנא, ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. פירוש: שעליהם אין רוחא דמשיח מרחפת, אלא הולכת מהם ולא תשוב, כי השפחה הטמאה עושקת תורתם ויורשת את הגבירה כנ"ל, משום שאינם בדרך לבא מתוך שלא לשמה לבחינת לשמה, כנ"ל. וע"כ מסיק שם, דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה. פירוש הדברים: כי אעפ"י שאינם מצליחים ע"י העסק בתורה הנגלית משום שאין בה מאור, והוי יבשה, מסיבת קטנות דעתם, מ"מ הרי יכולים להצליח על ידי העסק בלימוד הקבלה, משום שהמאור שבה מלובש בלבושין דהקב"ה, דהיינו השמות הקדושים והספירות, אשר בנקל היו יכולים לבא באותה הבחינה של שלא לשמה המביאתם לשמה, שאז היתה רוח אלקים מרחפת עליהם, בסוד המאור שבה המחזירם למוטב, אמנם בשום אופן אינם חפצים בלימוד הקבלה, וז"ש וי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא, והאי רוח דאסתלק, איהו רוח דמשיח, כמא דאתמר דאיהו רוח הקדש, ואיהו רוח חכמה ובינה וכו'.
לו) המתבאר מדברי תיקוני הזוהר הוא, שישנה שבועה, שלא יתעורר אור החסד והאהבה בעולם, עד שמעשיהם של ישראל בתורה ומצוות, יהיו על הכונה שלא לקבל פרס, אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצר ב"ה, שז"ס השבועה: השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו'. באופן, שכל אריכות הגלות והיסורים שאנו סובלים, תלויים ומחכים לנו, עד שנזכה לעסק התורה ומצוות לשמה, ואם רק נזכה לזה, תיכף יתעורר אור האהבה והחסד הזה, שסגולתו להמשיך סוד הכתוב ונחה עליו רוח חו"ב וכו', ואז נזכה לגאולה השלימה. גם נתבאר, שאי אפשר שכל כלל ישראל יבואו לטהרה הגדולה הזו, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת, משא"כ בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם.
ידידכם
אברהם מרדכי גוטליב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה