שאלה: כבוד הרב, רציתי לשאול במה עלי לבחור, אם בכלל, בבחירות הקרובות?
תשובה: המציאות של הבחירות המתרחשות במדינת ישראל משקפת את המציאות הפנימית של כל אחד ואחד. כידוע שהמציאות החיצונית משקפת את המציאות הפנימית של האדם. והנה עם ישראל שסוע היום לב' נטיות בכללות: א) המחנה האמוני שיש לו זיקה לתורת ישראל, למורשת עתיקת היומין של עם ישראל, לארץ ישראל, לאהבת ישראל. ציבור זה מטבעו הוא יותר רוחני, ערכי, בעל מסירות נפש והקרבה. ב) המחנה הארצי, המתיחס למציאות המתהווה בהווה, על כל קשייה המדינים הבטחונים החברתים. מנותק מכל זיקה לערכים יהודים, אלא חפץ בפתרונות לבעיות השעה, בכדי שיוכל להתענג ולהנות מן החיים באין מפריע. למחנה זה באופן כללי, לא רק שאין זיקה לערכים יהודים, אלא עוד שערכים יהודים מפריעים את מהות צורת החיים שבה רוצה לחיות.
והנה ב' המחנות הללו קיימים בכל אדם. א) המחנה האמוני, שהוא הנטיה שבאדם להאמין בבורא, וממילא לוותר על האנכיות שלו, על מה שמתחשק, ולפתח בתוך עצמו אהבת הזולת ואהבת ה'. ב) המחנה הארצי, שהוא הנטיה באדם לחיות את ההוה, ללא שום אמונה, אלא רק בהתחשבות בצרכים המקומיים הרגעיים היצריים של האדם. בבחי' "אכול ושתה כי מחר נמות". וכל מה שמפריע לי לקיים ענין זה מהוה בעיה שצריך לפותרה, במהירות האפשרית.
צו השעה הוא לבחור. כל אדם צריך לקיים את הבחירה, קודם כל בתוך עצמו, להחליט באיזה מחנה הוא בוחר, באיזו דרך חיים הוא רוצה. כל אדם באשר הוא אדם יכול לבחור, חילוני, דתי, חרדי. לכל אחד במשבצת החיים שלו, יש ב' קצוות שביניהם הוא מתנדנד: הקצה הערכי, והקצה התאוותני, וביניהם הוא צריך לבחור. אלו הן הבחירות היותר משמעותיות בחיינו, הן אשר תחרוצנה את גורל כל אחד, אם לרוחני או לגשמי, אם להשי"ת, או אל הכלום שאין בו ממשות, אם לאושר או לעצבות.
כפי אשר כל אחד יבחר בתוך עצמו, כך תוכרע גם מערכת הבחירות החיצונית. כי החיצוניות היא רק שיקוף מן הפנימיות. זה שנראה שמחנה ההווה מנצח, זהו מטעם שכך זה אצל כל אחד מאיתנו. כי כל אחד מאיתנו, בחיי היום יום, בוחר את תענוגי ההוה, יותר מאשר את הערכים הנצחיים שניתנו בהר סיני. כאשר אנו מגיעים למבחן מציאותי, אזי אנו בוחרים בעניני הגוף, ולא בעניני הנשמה. עלינו להטות את הכף לזכות, וכל אחד בתוך עצמו, יקיים "ובחרת בחיים".
ובאם יאמר אדם: אין לי במי לבחור, כי במחנה הארצי בודאי לא אבחר, אבל מצד שני גם המחנה האמוני שלי מקולקל מאד. והגם שאני עוסק בתורה ומצוות, ואני עוסק במעשי חסד, מ"מ הרי זה בלא לב ומח, ואין בי אהבת אדם ואלקים. ובתוך מעשי המצוות עצמם מעורבים כל מיני נטיות ותאוות ואינטרסים פסולים למיניהם, של המחנה הארצי. ע"ז צריך לומר: "ענוונתנותו של זכריה בן אבקילס החריבה את בית מקדשנו". לא עת ענווה היא העת הזאת, אלא כפי שהדריכונו רבותינו: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". וההבדל בין אדם לבהמה ידוע, דאדם הוא הדבק בהשי"ת ובמידותיו, ובהמה היא הדביקה ברצון לקבל ובאגו. ורצ"ל: שצריך לקבל כל אדם, אפילו שהוא אינו מתוקן כראוי, מ"מ אם יש בו מעט מן האדמיות, ואפילו אם המעט הזה הוא בכפיה, בלא לב ובלא מח, מ"מ יש לקבלו בסבר פנים יפות. ולכן אדם צריך לבחור במחנה האמוני ללא ספק, גם אם הוא רחוק מן השלימות ומדרך האמת, וגם אם יש בו הרבה הטעון שיפור. ובעז"ה אם אדם יודע להחשיב את מעט בחי' אדם שיש לו, לפי שיעור שמחשיבה, כך יזכוהו מן השמים בהתפתחותה ובחיזוקה. וזהו שאדמו"ר זצ"ל היה אומר: אדם צריך לבחור במפלגה שהיא הקרובה ביותר לדרך התורה. וכפי שהוא בפנימיות גם יתגלה בעז"ה גם בחיצוניות.
ידידך אברהם מרדכי גוטליב
תשובה: המציאות של הבחירות המתרחשות במדינת ישראל משקפת את המציאות הפנימית של כל אחד ואחד. כידוע שהמציאות החיצונית משקפת את המציאות הפנימית של האדם. והנה עם ישראל שסוע היום לב' נטיות בכללות: א) המחנה האמוני שיש לו זיקה לתורת ישראל, למורשת עתיקת היומין של עם ישראל, לארץ ישראל, לאהבת ישראל. ציבור זה מטבעו הוא יותר רוחני, ערכי, בעל מסירות נפש והקרבה. ב) המחנה הארצי, המתיחס למציאות המתהווה בהווה, על כל קשייה המדינים הבטחונים החברתים. מנותק מכל זיקה לערכים יהודים, אלא חפץ בפתרונות לבעיות השעה, בכדי שיוכל להתענג ולהנות מן החיים באין מפריע. למחנה זה באופן כללי, לא רק שאין זיקה לערכים יהודים, אלא עוד שערכים יהודים מפריעים את מהות צורת החיים שבה רוצה לחיות.
והנה ב' המחנות הללו קיימים בכל אדם. א) המחנה האמוני, שהוא הנטיה שבאדם להאמין בבורא, וממילא לוותר על האנכיות שלו, על מה שמתחשק, ולפתח בתוך עצמו אהבת הזולת ואהבת ה'. ב) המחנה הארצי, שהוא הנטיה באדם לחיות את ההוה, ללא שום אמונה, אלא רק בהתחשבות בצרכים המקומיים הרגעיים היצריים של האדם. בבחי' "אכול ושתה כי מחר נמות". וכל מה שמפריע לי לקיים ענין זה מהוה בעיה שצריך לפותרה, במהירות האפשרית.
צו השעה הוא לבחור. כל אדם צריך לקיים את הבחירה, קודם כל בתוך עצמו, להחליט באיזה מחנה הוא בוחר, באיזו דרך חיים הוא רוצה. כל אדם באשר הוא אדם יכול לבחור, חילוני, דתי, חרדי. לכל אחד במשבצת החיים שלו, יש ב' קצוות שביניהם הוא מתנדנד: הקצה הערכי, והקצה התאוותני, וביניהם הוא צריך לבחור. אלו הן הבחירות היותר משמעותיות בחיינו, הן אשר תחרוצנה את גורל כל אחד, אם לרוחני או לגשמי, אם להשי"ת, או אל הכלום שאין בו ממשות, אם לאושר או לעצבות.
כפי אשר כל אחד יבחר בתוך עצמו, כך תוכרע גם מערכת הבחירות החיצונית. כי החיצוניות היא רק שיקוף מן הפנימיות. זה שנראה שמחנה ההווה מנצח, זהו מטעם שכך זה אצל כל אחד מאיתנו. כי כל אחד מאיתנו, בחיי היום יום, בוחר את תענוגי ההוה, יותר מאשר את הערכים הנצחיים שניתנו בהר סיני. כאשר אנו מגיעים למבחן מציאותי, אזי אנו בוחרים בעניני הגוף, ולא בעניני הנשמה. עלינו להטות את הכף לזכות, וכל אחד בתוך עצמו, יקיים "ובחרת בחיים".
ובאם יאמר אדם: אין לי במי לבחור, כי במחנה הארצי בודאי לא אבחר, אבל מצד שני גם המחנה האמוני שלי מקולקל מאד. והגם שאני עוסק בתורה ומצוות, ואני עוסק במעשי חסד, מ"מ הרי זה בלא לב ומח, ואין בי אהבת אדם ואלקים. ובתוך מעשי המצוות עצמם מעורבים כל מיני נטיות ותאוות ואינטרסים פסולים למיניהם, של המחנה הארצי. ע"ז צריך לומר: "ענוונתנותו של זכריה בן אבקילס החריבה את בית מקדשנו". לא עת ענווה היא העת הזאת, אלא כפי שהדריכונו רבותינו: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". וההבדל בין אדם לבהמה ידוע, דאדם הוא הדבק בהשי"ת ובמידותיו, ובהמה היא הדביקה ברצון לקבל ובאגו. ורצ"ל: שצריך לקבל כל אדם, אפילו שהוא אינו מתוקן כראוי, מ"מ אם יש בו מעט מן האדמיות, ואפילו אם המעט הזה הוא בכפיה, בלא לב ובלא מח, מ"מ יש לקבלו בסבר פנים יפות. ולכן אדם צריך לבחור במחנה האמוני ללא ספק, גם אם הוא רחוק מן השלימות ומדרך האמת, וגם אם יש בו הרבה הטעון שיפור. ובעז"ה אם אדם יודע להחשיב את מעט בחי' אדם שיש לו, לפי שיעור שמחשיבה, כך יזכוהו מן השמים בהתפתחותה ובחיזוקה. וזהו שאדמו"ר זצ"ל היה אומר: אדם צריך לבחור במפלגה שהיא הקרובה ביותר לדרך התורה. וכפי שהוא בפנימיות גם יתגלה בעז"ה גם בחיצוניות.
ידידך אברהם מרדכי גוטליב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה