שאלה: בהקדמה לתלמוד עשר הספירות סעיף קכט, ניתן להבין וללמוד שרמת דרגתו הרוחנית של האדם נמדדת על פי רמת שמחתו ובטחונו בבורא. "ובאבנתא דלבא תלוי..." אומר האור שלום: ולמרות שאדם מצדיק את ההשגחה ואומר שהייסורים שעוברים עליו הם כפרת עוונות...מ"מ זה נקרא רשע" מכאן שהאמירה וההצדקה של המצב הקשה בו נמצא אדם לא מספיקה, אלא ממש צריך להרגיש שמחה במצב הייסורים בו הוא נמצא!!!!! והשאלה שלי היא, מה העצה לשכנע את הלב ואת עצמי להרגיש שמחה למרות שנמצא בייסורים, כי למדנו שאי אפשר לשקר ללב..!!! איזה עצה עוזרת לעניין זה..???
תשובה: אדם צריך להגיע למצב שמאמין אשר היסורים הללו פועלים לטובתו, ולשלימותו, ואין יותר טוב עבור תיקונו מאשר היסורים, וממילא ישמח בהם. וצריכה המחשבה להיות דבוקה בטובו של השי"ת, אשר הוא הפועל הכל ולטובה. ולא יכול להיות מצב יותר טוב, מן המצב שאותו נותן השי"ת.
דוגמת שיש לאדם ל"ע גידול, ועובר יסורים של ניתוח, אבל שמח בניתוח כי על ידו מוסר הגידול.
ודאי ששמחה כזו אינה טבעית ופשוטה, ולהגיע לכך הוא קשה, וצריך לאמונה בגדלות ה', שפועל הכל לטובת האדם בשלימות. וודאי אמונה כזו דורשת עבודה עצמית רבה.
הדרך להגיע לאמונה כזו היא ע"י דביקות בספרים אשר דוגלים באמונה כזו, וכותבים עליה. וע"י דביקות בסופרים, היינו אנשים שחיים ע"פ האמונה הזו.
ובהזדמנות זו אצרף מאמר כללי בנוגע לדרך תורה ודרך יסורים:
ב' דרכים הכין השי"ת להבטחת התקדמותינו: דרך תורה ודרך יסורים.
א) דרך תורה. זוהי דרך של דביקות בספרים אמיתיים, הדנים בדרך ההתחברות להשי"ת. ולצורך ענין זה, השאירו לנו את ספריהם, כל אנשי השם הנביאים התנאים והבאים אחריהם העולים במסילת הקודש בית ה'. כמו"כ על האדם להתחבר עם אנשים עובדי ה', ההולכים באופן מעשי בדרך זו. וע"י שמחבר את עצמו לסביבה טובה שכזו, דהיינו לספרים אמיתיים ולאנשי אמת, אזי הוא נמשך בדרך של הארת נועם התורה המאיר לנפשו את גבהות ושלימות השי"ת. ובשיעור שמכיר ביופיה של המטרה, כך מכיר במיאוס הריחוק מן השי"ת.
ב)דרך יסורים. כאשר רואים מן השמים שהאדם או החברה אינם מבוגרים מספיק, בכדי להדבק בספרים ובסופרים, אזי מזמנים לאדם יסורים בכדי שיתעורר לראות את אפסיות הגשמיות וקניניה, ואת יפי הרוחניות וכל מילואיה.
וכך אומרת הגמרא (סנהדרין צ"ז ע"ב): "רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה, אין נגאלין, אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן (וזוהי דרך היסורים), וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. (צ"ח ע"א): רבי יהושע בן לוי רמי (הראה לכאורה סתירה): כתיב "בעתה", וכתיב "אחישנה"!? – זכו –"אחישנה", (ע"י דרך תורה), לא זכו –"בעתה" (ע"י דרך יסורים).
אדמו"ר רבי ברוך שלום אשלג זצוק"ל אמר פעם בלשון בדיחה: אם רוצים לתפוס דגים אפשר לעשות זאת בשני אפשרויות: או להוציא את הדגים מן המים, או להוציא את המים לדגים. נמשל: אם האדם רוצה לנתק עצמו מן האהבה העצמית, צריך להוציא עצמו מן התענוגים הגשמיים, ולהדביק עצמו במקום תורה. ואם האדם לא עושה זאת מעצמו אזי נידון לדרך יסורים, דהיינו שאז הקב"ה מוציא לו את כל התענוגים והסיפוק שהיה לו בגשמיות, ונשאר בריקנות גמורה. ואז מוכרח ללכת ולחפש מזון וחיות חדשים, מחמת היסורים העזים של הריקנות.
כך כתב רבינו הקדוש בעל הסולם (ספר מתן תורה, מאמר מהות הדת ומטרתה): "ב' כוחות משמשים ודוחפים אותנו לעלות ולטפס על שלבי הסולם, עד שנגיע לראשו שבשמים שהיא הנקודה התכליתית של השואת צורתנו ליוצר ית'. וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא שהאחד דוחף אותנו "שלא מדעתנו", כלומר בלי בחירתנו, וכח הזה הוא דוחף אותנו מאחורינו, והוא שגדרנו אותו בשם דרך יסורין או דרך ארץ. וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיה של תורת המוסר, המיוסדת על הכרה נסיונית, דהיינו מתוך הבקורת של התבונה המעשית, שכל עיקרה של התורה ההיא איננה אלא סיכום של הנזקים שנולדו לעינינו ע"י גרעיני האגואיזם. והנה הנסיונות האלה הגיעו אלינו במקרה, דהיינו שלא מדעתנו ובחירתנו, אולם המה בטוחים למטרתם כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו, ובשיעור שאנו מכירים את נזקיו באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו, ואז מגיעים לשלב יותר עליון בסולם.
וכח השני דוחף אותנו מדעתנו, דהיינו מכח בחירתנו בעצמנו, וכח הזה מושך אותנו מלפנינו, והוא שגדרנו אותו בשם דרך התורה והמצוות, כי ע"י עסק המצוות והעבודה לעשות נ"ר ליוצרינו, נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה אותו החוש של הכרת הרע. ואנו מרויחים בשנים: א) שאין אנו צריכים לחכות לנסיונות החיים שידחפו אותנו מאחורינו, שכל שיעור הדחיפה שבהם נמדד רק במדת המכאובים והחורבנות הנגרמים לנו ע"י מציאות הרע בקרבנו. אולם בדרך העבודה להשי"ת, מתפתחת בנו אותה ההכרה בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות, ואדרבה מתוך הנועם והעידון שאנו מרגישים בעת העבדות הטהורה להשי"ת לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רלטיוי להכיר את שפלות הניצוצים הללו של אהבה עצמית, בהיותם מפריעים לנו על דרכינו לקבל את טעם העדון הזה של השפעה להשי"ת, באופן אשר החוש ההדרגתי של הכרת הרע הולך ומתפתח בנו מתוך העתות של עונג ושלוה רבה, דהיינו ע"י קבלת הטוב בעתות העבודה להשי"ת מתוך הרגשתנו את הנועם והעידון שמגיע לנו אז מפאת השתוות הצורה ליוצרה. ב) שאנו מרויחים זמן, כי הוא פועל לדעתנו, ויש בידינו להרבות בעסק ולמהר בזמן כפי חפצינו אנו". עכל"ק.
והנה כיון שענין היסורים הוא ענין שכל בני האדם נידונין בו, וכולם תוהים על ענין זה, ומתלבטים ומחפשים דרכם, גדול עם קטן, ע"כ נדרשת הרחבת הסבר בדבר מאד, למען ידע האדם איך עליו להתנהג ולחשוב כאשר באים עליו יסורים. ע"כ אנו מביאים בזה עוד מדברי רבינו הקדוש בענין זה:
א) "כל אלו היסורין אינם שורים רק על קליפת הגוף שלנו הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה, שזה מלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו שבו, לא נברא אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים שאנו סובלים, אינם אלא גילוים לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו. ובוא וראה בעת שכל בני העולם יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול שידאג בעדו וימלא את צרכיו. אמנם בזמן שכל אחד אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלימה של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמו מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה". עכל"ק. (הקדמה לספר הזהר אות י"ט).
ב) כי אמרו חז"ל: "לא היתה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ". משמע שכל בריות העולם הם בתכלית השלימות במדה כזו שלא היה שמחה לפניו וכו'. אמנם אי אפשר לאדם לקחת חלק בשמחתו ית' הגדולה הזו, אלא לאחר שעשה תשובה שלימה מאהבה, אבל מטרם זה, לא ישמח כלל בעצמו ובבריות העולם, אלא להפך, שמרגיש לפניו עולם מלא צער ומכאובים, עד שאומר "ארץ ניתנה ביד רשע", הן מכאובים גופנים, והן מכאובים נפשיים, שהם העברות שעושה. וכל זה הגיע לו מפני שהולך כנגד הטבע של הבריאה, כי לא נברא העולם אלא בסוד השפעה, דהיינו לעסוק בתורה ומעשים טובים בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו, כמ"ש כל ""פועל ה' למענהו", דהיינו בכדי שהבריות ישפיעו לו נחת רוח. אבל בתחילה "עייר פרא אדם יולד", דהיינו שכל ענינו הוא להנאת עצמו ואין בו הרצון להשפיע כלל, והוא טוען: כל פועל ה' למעני ולהנאתי, שהרי רוצה לבלוע העולם ומלואו לטובתו ולתועלתו.
ולפיכך הטביע הבורא ית' יסורים קשים ומרים, בענין הקבלה לעצמו הטבוע באדם מעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן שאם יעסוק בתורה ומצות אפילו להנאת עצמו, מ"מ על ידי המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה שיש בטבע הקבלה לעצמו, ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, בשיעור הכתוב כל "פועל ה' למענהו". ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות שאין בו חסרון כל שהוא. ואז לוקח חלק בשמחתו ית' שבעת בריאת העולם. וז"ש חז"ל: "זכה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". כי בכל מקום שנותן עיניו הוא רואה רק טוב ורק שלימות, ואינו רואה במעשה הקב"ה שום חובות כלל אלא הכל זכויות.
ובענין היסורים הגשמיים והרוחניים שסבל מטרם שעשה תשובה, יש בהם ב' דרכים:
א) הוא בחינת כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, כי הוא רואה בעיניו, אשר לולא המכאובים הנוראים ההם, שסבל מכח שהיה משוקע בטבע הקבלה לעצמו, לא היה זוכה לתשובה מעולם, וא"כ הוא מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, כי לולי הרעה לא היה זוכה להטובה. ונמצא שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, כלומר – גורמים להטוב.
ב) היא בחינת גם זו לטובה, דהיינו לא לבד שהרעות נעשו גורמים להטובה, אלא שהרעות עצמם נהפכו ונעשו טובות, והיינו ע"י אורות גדולים מאד, שהבורא ית' מאיר בכל אלו הרעות, עד שנהפכו ונעשו לטובות, הן היסורין הגופניים, והן היסורים הנפשיים שהם העברות, באופן שהחובות נהפכו וקיבלו צורות של זכויות". עכל"ק. (ספר הזוהר הקדוש בראשית ב' אות ק"ג).
ג) "וצריך שתדע אמנם, אשר סיבת כל הריחוק הזה, שאנו רחוקים כל כך מהשי"ת, ומה שאנו עלולים כל כך לעבור על רצונו ית', אין כל זה, אלא משום סיבה אחת, שנעשתה למקור, לכל המכאובים והיסורים שאנו סובלים, ולכל הזדונות והשגגות שאנו נכשלים ובאים בהם ח"ו. שיחד עם זה מובן, שבהסרת הסיבה ההיא, נפטרים תיכף, מכל צער ומכל מכאוב, וזוכים תיכף להדבק בו ית' בכל לב נפש ומאד. ואומר לך, שהסיבה המקורית ההיא אינה אחרת, אלא "מיעוט ההבנה שלנו בהשגחתו ית' על בריותיו", שאין אנו מבינים אותו ית' כראוי.
ונניח למשל, אם היה הקב"ה נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה, באופן אשר למשל, כל האוכל דבר איסור, יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז, מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע שתיכף יאבד מחמתו את חייו, כמו שאינו מהרהר לקפוץ לתוך הדליקה. וכן מי פתי היה עוזב איזו מצוה מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול לפרוש, או להתמהמה על תענוג גדול גשמי הבא לידו, מבלי לקבלו מיד בכל הזריזות שביכולתו. הרי שאם היתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים.
הרי לעיניך, שבעולמנו לא חסר לנו, אלא השגחה גלויה. כי אם היתה לנו השגחה גלויה היו כל באי עולם צדיקים גמורים. וגם היו דבקים בו ית' בתכלית האהבה, כי ודאי לכבוד גדול היה זה לכל אחד ממנו, להתידד ולהתאהב בו ית' בכל לב ונפש, ולהדבק בו תמיד, בלי אפילו הפסד רגע. אלא מתוך שאינו כן, אלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, גם אין עוברי רצונו נענשים כלל לעינינו, אלא השי"ת מאריך אפים להם, ולא עוד אלא שלפעמים נדמה לנו ההיפך ח"ו, כמ"ש (תהילים ע"ג): "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל". ולפיכך לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, אלא שאנו נתקלים בכל פסיעה ופסיעה ח"ו, עד כמ"ש חז"ל (ויקרא רבה פ"ב) על הכתוב "אדם אחד מאלף מצאתי", אשר אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה. עכ"ל. הרי שהבנת השגחתו ית', היא הסיבה לכל טוב, ואי ההבנה, היא הסיבה לכל רע, ונמצא שהיא הקוטב אשר כל באי עולם מתגלגלים עליו, אם לשבט ואם לחסד. (הקדמה לתלמוד עשר הספירות אותיות מ"ב – מ"ד).
"הסתר זה, שהקב"ה מסתיר עצמו, כל זה למה לי? היינו, מדוע אין הקב"ה מתגלה מיד לבריותיו, אלא שזקוק להסתרת פנים בתחילה? משום שאין שום דרך ומבוא לבריות, שיוכלו לזכות באור פני מלך חיים, אם לא היה נוהג עמהם מתחילה בהסתר פנים. באופן שכל ההסתר הוא רק הכנה בעלמא אל גילוי הפנים. נמצא: א) הסתרת הפנים נעשתה בכדי שאנשים יחפשו ויתהו – מדוע אינם מרגישים את הטוב והעונג? ב) לאחר שיחפשו, הם ידעו, שאינם מרגישים את הטוב והעונג, מפני שאינם מכוונים לשם שמים, אלא כל מעשיהם לתועלת עצמם". עכל"ק. (הקדמה לתע"ס אותיות צ"ט – ק').
סיכום הדברים: היסורים והמכאובים שאנו מרגישים בעולמינו הם מחמת כמה נקודות:
א) מחמת שאנו משוקעים באהבה עצמית, והכלל שבאהבה עצמית הוא – "מי שיש לו מנה רוצה מאתים". נמצא: א) שהאדם חי כל הזמן בחוסר סיפוק וריקנות. כי אף פעם אין תאוותו מתמלאת. משא"כ אם היה חי בכדי להשפיע לזולתו, היה חי בסיפוק ובשמחה. ב) כאשר האדם חי על בסיס של אהבה עצמית, נמצא שתמיד אוכל יותר ממה שבית הקיבול שלו ראוי לקבל, וזה גורם לו יסורים וחליים רבים. וכן בשאר התאוות. משא"כ אם האדם היה חי על בסיס של גרימת נחת רוח לה' ותו לא, אזי היה משתמש בכל כליו בצורה הנכונה והמועילה בלבד.
ב) מחמת שאנו משוקעים ברצון לקבל שלנו, אזי זה גורם לכל העוולות שבין אדם לחבירו, כי מחמת תסיסת האהבה העצמית שלנו אנו משעבדים ומנצלים את חברינו, גם אין אנו דואגים כלל למצוקות החבר אלא למילוי תאוותינו האנוכיות בלבד, ובסופו של דבר כל זה חוזר עלינו כבומרנג, ופוגע בנו פגיעה קשה. אבל אם היינו חיים בצורה של השפעה לזולתינו, אזי היינו חיים חיי אושר ושלוה. כי כל אחד היה דואג לטובת חבירו, וממילא "אפס עני ואביון בקרב הארץ".
ג) שמחה אמיתית יש רק מתוך חיבור האדם להשי"ת, וכל זמן שהאדם משועבד לרצון לקבל שלו לא יתכן חיבור כזה, כי אצל הקב"ה אין רצון לקבל, אלא רק רצון לתת ולהשפיע. נמצא שכל זמן שהאדם נשלט ע"י האהבה העצמית שלו הריהו מופקע משמחה אמיתית.
ד)כל היסורים הנ"ל (באותיות א'–ב'), נעשו ע"י הקב"ה בכוונה תחילה בכדי להראות לנו את האפסיות שברצון לקבל שלנו, בכדי שנבין שהרצון להשפיע הוא הערך היותר נפלא שבחיינו, וניתן את כל המאמצים בכדי להשיגו. וכשנשיג את הרצון להשפיע ואת אהבת הזולת, אז נרויח ב' ענינים: א) נבוא לדביקות וחיבור עם מלך מלכי המלכים בבחי' "מה הוא רחום אף אתה רחום". וממילא נשיג שמחה אמיתית (כנ"ל אות ג'). ב) נוכל לקבל את כל הטוב והעונג שהכין בעדינו, כי לא נקבלם בכדי למלא את האהבה העצמית שלנו, אלא אך משום שנחפוץ להשפיע להשי"ת נחת רוח.
ה) אם נאמין שכל היסורים הללו הם לטובתינו, נקבל את הכל באהבה ונחסוך כאב רב. משא"כ כאשר אין אנו מאמינים בכל זה, אזי כאבינו ומבוכתינו עד לב השמים.
ו)בכוונה הסתיר הקב"ה את עצמו, ואת כך שהשגחתו בבחי' "הטוב והמטיב", כי אם לא היה עושה כך, אלא היה הטוב והעונג מגולה, היינו מקבלים הכל בכלים של הרצון לקבל שבנו, ולעולם לא היינו מסוגלים להדבק בו ית'. אבל ע"י כך שאין השגחתו מגולה בבחי' "הטוב והמטיב", הרי נתן לנו הזדמנות שלא לעבוד לטובת עצמינו אלא לטובת זולתינו.
ידידך אמג
תשובה: אדם צריך להגיע למצב שמאמין אשר היסורים הללו פועלים לטובתו, ולשלימותו, ואין יותר טוב עבור תיקונו מאשר היסורים, וממילא ישמח בהם. וצריכה המחשבה להיות דבוקה בטובו של השי"ת, אשר הוא הפועל הכל ולטובה. ולא יכול להיות מצב יותר טוב, מן המצב שאותו נותן השי"ת.
דוגמת שיש לאדם ל"ע גידול, ועובר יסורים של ניתוח, אבל שמח בניתוח כי על ידו מוסר הגידול.
ודאי ששמחה כזו אינה טבעית ופשוטה, ולהגיע לכך הוא קשה, וצריך לאמונה בגדלות ה', שפועל הכל לטובת האדם בשלימות. וודאי אמונה כזו דורשת עבודה עצמית רבה.
הדרך להגיע לאמונה כזו היא ע"י דביקות בספרים אשר דוגלים באמונה כזו, וכותבים עליה. וע"י דביקות בסופרים, היינו אנשים שחיים ע"פ האמונה הזו.
ובהזדמנות זו אצרף מאמר כללי בנוגע לדרך תורה ודרך יסורים:
ב' דרכים הכין השי"ת להבטחת התקדמותינו: דרך תורה ודרך יסורים.
א) דרך תורה. זוהי דרך של דביקות בספרים אמיתיים, הדנים בדרך ההתחברות להשי"ת. ולצורך ענין זה, השאירו לנו את ספריהם, כל אנשי השם הנביאים התנאים והבאים אחריהם העולים במסילת הקודש בית ה'. כמו"כ על האדם להתחבר עם אנשים עובדי ה', ההולכים באופן מעשי בדרך זו. וע"י שמחבר את עצמו לסביבה טובה שכזו, דהיינו לספרים אמיתיים ולאנשי אמת, אזי הוא נמשך בדרך של הארת נועם התורה המאיר לנפשו את גבהות ושלימות השי"ת. ובשיעור שמכיר ביופיה של המטרה, כך מכיר במיאוס הריחוק מן השי"ת.
ב)דרך יסורים. כאשר רואים מן השמים שהאדם או החברה אינם מבוגרים מספיק, בכדי להדבק בספרים ובסופרים, אזי מזמנים לאדם יסורים בכדי שיתעורר לראות את אפסיות הגשמיות וקניניה, ואת יפי הרוחניות וכל מילואיה.
וכך אומרת הגמרא (סנהדרין צ"ז ע"ב): "רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה, אין נגאלין, אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן (וזוהי דרך היסורים), וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. (צ"ח ע"א): רבי יהושע בן לוי רמי (הראה לכאורה סתירה): כתיב "בעתה", וכתיב "אחישנה"!? – זכו –"אחישנה", (ע"י דרך תורה), לא זכו –"בעתה" (ע"י דרך יסורים).
אדמו"ר רבי ברוך שלום אשלג זצוק"ל אמר פעם בלשון בדיחה: אם רוצים לתפוס דגים אפשר לעשות זאת בשני אפשרויות: או להוציא את הדגים מן המים, או להוציא את המים לדגים. נמשל: אם האדם רוצה לנתק עצמו מן האהבה העצמית, צריך להוציא עצמו מן התענוגים הגשמיים, ולהדביק עצמו במקום תורה. ואם האדם לא עושה זאת מעצמו אזי נידון לדרך יסורים, דהיינו שאז הקב"ה מוציא לו את כל התענוגים והסיפוק שהיה לו בגשמיות, ונשאר בריקנות גמורה. ואז מוכרח ללכת ולחפש מזון וחיות חדשים, מחמת היסורים העזים של הריקנות.
כך כתב רבינו הקדוש בעל הסולם (ספר מתן תורה, מאמר מהות הדת ומטרתה): "ב' כוחות משמשים ודוחפים אותנו לעלות ולטפס על שלבי הסולם, עד שנגיע לראשו שבשמים שהיא הנקודה התכליתית של השואת צורתנו ליוצר ית'. וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא שהאחד דוחף אותנו "שלא מדעתנו", כלומר בלי בחירתנו, וכח הזה הוא דוחף אותנו מאחורינו, והוא שגדרנו אותו בשם דרך יסורין או דרך ארץ. וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיה של תורת המוסר, המיוסדת על הכרה נסיונית, דהיינו מתוך הבקורת של התבונה המעשית, שכל עיקרה של התורה ההיא איננה אלא סיכום של הנזקים שנולדו לעינינו ע"י גרעיני האגואיזם. והנה הנסיונות האלה הגיעו אלינו במקרה, דהיינו שלא מדעתנו ובחירתנו, אולם המה בטוחים למטרתם כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו, ובשיעור שאנו מכירים את נזקיו באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו, ואז מגיעים לשלב יותר עליון בסולם.
וכח השני דוחף אותנו מדעתנו, דהיינו מכח בחירתנו בעצמנו, וכח הזה מושך אותנו מלפנינו, והוא שגדרנו אותו בשם דרך התורה והמצוות, כי ע"י עסק המצוות והעבודה לעשות נ"ר ליוצרינו, נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה אותו החוש של הכרת הרע. ואנו מרויחים בשנים: א) שאין אנו צריכים לחכות לנסיונות החיים שידחפו אותנו מאחורינו, שכל שיעור הדחיפה שבהם נמדד רק במדת המכאובים והחורבנות הנגרמים לנו ע"י מציאות הרע בקרבנו. אולם בדרך העבודה להשי"ת, מתפתחת בנו אותה ההכרה בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות, ואדרבה מתוך הנועם והעידון שאנו מרגישים בעת העבדות הטהורה להשי"ת לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רלטיוי להכיר את שפלות הניצוצים הללו של אהבה עצמית, בהיותם מפריעים לנו על דרכינו לקבל את טעם העדון הזה של השפעה להשי"ת, באופן אשר החוש ההדרגתי של הכרת הרע הולך ומתפתח בנו מתוך העתות של עונג ושלוה רבה, דהיינו ע"י קבלת הטוב בעתות העבודה להשי"ת מתוך הרגשתנו את הנועם והעידון שמגיע לנו אז מפאת השתוות הצורה ליוצרה. ב) שאנו מרויחים זמן, כי הוא פועל לדעתנו, ויש בידינו להרבות בעסק ולמהר בזמן כפי חפצינו אנו". עכל"ק.
והנה כיון שענין היסורים הוא ענין שכל בני האדם נידונין בו, וכולם תוהים על ענין זה, ומתלבטים ומחפשים דרכם, גדול עם קטן, ע"כ נדרשת הרחבת הסבר בדבר מאד, למען ידע האדם איך עליו להתנהג ולחשוב כאשר באים עליו יסורים. ע"כ אנו מביאים בזה עוד מדברי רבינו הקדוש בענין זה:
א) "כל אלו היסורין אינם שורים רק על קליפת הגוף שלנו הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה, שזה מלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו שבו, לא נברא אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים שאנו סובלים, אינם אלא גילוים לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו. ובוא וראה בעת שכל בני העולם יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול שידאג בעדו וימלא את צרכיו. אמנם בזמן שכל אחד אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלימה של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמו מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה". עכל"ק. (הקדמה לספר הזהר אות י"ט).
ב) כי אמרו חז"ל: "לא היתה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ". משמע שכל בריות העולם הם בתכלית השלימות במדה כזו שלא היה שמחה לפניו וכו'. אמנם אי אפשר לאדם לקחת חלק בשמחתו ית' הגדולה הזו, אלא לאחר שעשה תשובה שלימה מאהבה, אבל מטרם זה, לא ישמח כלל בעצמו ובבריות העולם, אלא להפך, שמרגיש לפניו עולם מלא צער ומכאובים, עד שאומר "ארץ ניתנה ביד רשע", הן מכאובים גופנים, והן מכאובים נפשיים, שהם העברות שעושה. וכל זה הגיע לו מפני שהולך כנגד הטבע של הבריאה, כי לא נברא העולם אלא בסוד השפעה, דהיינו לעסוק בתורה ומעשים טובים בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו, כמ"ש כל ""פועל ה' למענהו", דהיינו בכדי שהבריות ישפיעו לו נחת רוח. אבל בתחילה "עייר פרא אדם יולד", דהיינו שכל ענינו הוא להנאת עצמו ואין בו הרצון להשפיע כלל, והוא טוען: כל פועל ה' למעני ולהנאתי, שהרי רוצה לבלוע העולם ומלואו לטובתו ולתועלתו.
ולפיכך הטביע הבורא ית' יסורים קשים ומרים, בענין הקבלה לעצמו הטבוע באדם מעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן שאם יעסוק בתורה ומצות אפילו להנאת עצמו, מ"מ על ידי המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה שיש בטבע הקבלה לעצמו, ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, בשיעור הכתוב כל "פועל ה' למענהו". ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות שאין בו חסרון כל שהוא. ואז לוקח חלק בשמחתו ית' שבעת בריאת העולם. וז"ש חז"ל: "זכה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". כי בכל מקום שנותן עיניו הוא רואה רק טוב ורק שלימות, ואינו רואה במעשה הקב"ה שום חובות כלל אלא הכל זכויות.
ובענין היסורים הגשמיים והרוחניים שסבל מטרם שעשה תשובה, יש בהם ב' דרכים:
א) הוא בחינת כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, כי הוא רואה בעיניו, אשר לולא המכאובים הנוראים ההם, שסבל מכח שהיה משוקע בטבע הקבלה לעצמו, לא היה זוכה לתשובה מעולם, וא"כ הוא מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, כי לולי הרעה לא היה זוכה להטובה. ונמצא שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, כלומר – גורמים להטוב.
ב) היא בחינת גם זו לטובה, דהיינו לא לבד שהרעות נעשו גורמים להטובה, אלא שהרעות עצמם נהפכו ונעשו טובות, והיינו ע"י אורות גדולים מאד, שהבורא ית' מאיר בכל אלו הרעות, עד שנהפכו ונעשו לטובות, הן היסורין הגופניים, והן היסורים הנפשיים שהם העברות, באופן שהחובות נהפכו וקיבלו צורות של זכויות". עכל"ק. (ספר הזוהר הקדוש בראשית ב' אות ק"ג).
ג) "וצריך שתדע אמנם, אשר סיבת כל הריחוק הזה, שאנו רחוקים כל כך מהשי"ת, ומה שאנו עלולים כל כך לעבור על רצונו ית', אין כל זה, אלא משום סיבה אחת, שנעשתה למקור, לכל המכאובים והיסורים שאנו סובלים, ולכל הזדונות והשגגות שאנו נכשלים ובאים בהם ח"ו. שיחד עם זה מובן, שבהסרת הסיבה ההיא, נפטרים תיכף, מכל צער ומכל מכאוב, וזוכים תיכף להדבק בו ית' בכל לב נפש ומאד. ואומר לך, שהסיבה המקורית ההיא אינה אחרת, אלא "מיעוט ההבנה שלנו בהשגחתו ית' על בריותיו", שאין אנו מבינים אותו ית' כראוי.
ונניח למשל, אם היה הקב"ה נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה, באופן אשר למשל, כל האוכל דבר איסור, יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז, מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע שתיכף יאבד מחמתו את חייו, כמו שאינו מהרהר לקפוץ לתוך הדליקה. וכן מי פתי היה עוזב איזו מצוה מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול לפרוש, או להתמהמה על תענוג גדול גשמי הבא לידו, מבלי לקבלו מיד בכל הזריזות שביכולתו. הרי שאם היתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים.
הרי לעיניך, שבעולמנו לא חסר לנו, אלא השגחה גלויה. כי אם היתה לנו השגחה גלויה היו כל באי עולם צדיקים גמורים. וגם היו דבקים בו ית' בתכלית האהבה, כי ודאי לכבוד גדול היה זה לכל אחד ממנו, להתידד ולהתאהב בו ית' בכל לב ונפש, ולהדבק בו תמיד, בלי אפילו הפסד רגע. אלא מתוך שאינו כן, אלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, גם אין עוברי רצונו נענשים כלל לעינינו, אלא השי"ת מאריך אפים להם, ולא עוד אלא שלפעמים נדמה לנו ההיפך ח"ו, כמ"ש (תהילים ע"ג): "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל". ולפיכך לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, אלא שאנו נתקלים בכל פסיעה ופסיעה ח"ו, עד כמ"ש חז"ל (ויקרא רבה פ"ב) על הכתוב "אדם אחד מאלף מצאתי", אשר אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה. עכ"ל. הרי שהבנת השגחתו ית', היא הסיבה לכל טוב, ואי ההבנה, היא הסיבה לכל רע, ונמצא שהיא הקוטב אשר כל באי עולם מתגלגלים עליו, אם לשבט ואם לחסד. (הקדמה לתלמוד עשר הספירות אותיות מ"ב – מ"ד).
"הסתר זה, שהקב"ה מסתיר עצמו, כל זה למה לי? היינו, מדוע אין הקב"ה מתגלה מיד לבריותיו, אלא שזקוק להסתרת פנים בתחילה? משום שאין שום דרך ומבוא לבריות, שיוכלו לזכות באור פני מלך חיים, אם לא היה נוהג עמהם מתחילה בהסתר פנים. באופן שכל ההסתר הוא רק הכנה בעלמא אל גילוי הפנים. נמצא: א) הסתרת הפנים נעשתה בכדי שאנשים יחפשו ויתהו – מדוע אינם מרגישים את הטוב והעונג? ב) לאחר שיחפשו, הם ידעו, שאינם מרגישים את הטוב והעונג, מפני שאינם מכוונים לשם שמים, אלא כל מעשיהם לתועלת עצמם". עכל"ק. (הקדמה לתע"ס אותיות צ"ט – ק').
סיכום הדברים: היסורים והמכאובים שאנו מרגישים בעולמינו הם מחמת כמה נקודות:
א) מחמת שאנו משוקעים באהבה עצמית, והכלל שבאהבה עצמית הוא – "מי שיש לו מנה רוצה מאתים". נמצא: א) שהאדם חי כל הזמן בחוסר סיפוק וריקנות. כי אף פעם אין תאוותו מתמלאת. משא"כ אם היה חי בכדי להשפיע לזולתו, היה חי בסיפוק ובשמחה. ב) כאשר האדם חי על בסיס של אהבה עצמית, נמצא שתמיד אוכל יותר ממה שבית הקיבול שלו ראוי לקבל, וזה גורם לו יסורים וחליים רבים. וכן בשאר התאוות. משא"כ אם האדם היה חי על בסיס של גרימת נחת רוח לה' ותו לא, אזי היה משתמש בכל כליו בצורה הנכונה והמועילה בלבד.
ב) מחמת שאנו משוקעים ברצון לקבל שלנו, אזי זה גורם לכל העוולות שבין אדם לחבירו, כי מחמת תסיסת האהבה העצמית שלנו אנו משעבדים ומנצלים את חברינו, גם אין אנו דואגים כלל למצוקות החבר אלא למילוי תאוותינו האנוכיות בלבד, ובסופו של דבר כל זה חוזר עלינו כבומרנג, ופוגע בנו פגיעה קשה. אבל אם היינו חיים בצורה של השפעה לזולתינו, אזי היינו חיים חיי אושר ושלוה. כי כל אחד היה דואג לטובת חבירו, וממילא "אפס עני ואביון בקרב הארץ".
ג) שמחה אמיתית יש רק מתוך חיבור האדם להשי"ת, וכל זמן שהאדם משועבד לרצון לקבל שלו לא יתכן חיבור כזה, כי אצל הקב"ה אין רצון לקבל, אלא רק רצון לתת ולהשפיע. נמצא שכל זמן שהאדם נשלט ע"י האהבה העצמית שלו הריהו מופקע משמחה אמיתית.
ד)כל היסורים הנ"ל (באותיות א'–ב'), נעשו ע"י הקב"ה בכוונה תחילה בכדי להראות לנו את האפסיות שברצון לקבל שלנו, בכדי שנבין שהרצון להשפיע הוא הערך היותר נפלא שבחיינו, וניתן את כל המאמצים בכדי להשיגו. וכשנשיג את הרצון להשפיע ואת אהבת הזולת, אז נרויח ב' ענינים: א) נבוא לדביקות וחיבור עם מלך מלכי המלכים בבחי' "מה הוא רחום אף אתה רחום". וממילא נשיג שמחה אמיתית (כנ"ל אות ג'). ב) נוכל לקבל את כל הטוב והעונג שהכין בעדינו, כי לא נקבלם בכדי למלא את האהבה העצמית שלנו, אלא אך משום שנחפוץ להשפיע להשי"ת נחת רוח.
ה) אם נאמין שכל היסורים הללו הם לטובתינו, נקבל את הכל באהבה ונחסוך כאב רב. משא"כ כאשר אין אנו מאמינים בכל זה, אזי כאבינו ומבוכתינו עד לב השמים.
ו)בכוונה הסתיר הקב"ה את עצמו, ואת כך שהשגחתו בבחי' "הטוב והמטיב", כי אם לא היה עושה כך, אלא היה הטוב והעונג מגולה, היינו מקבלים הכל בכלים של הרצון לקבל שבנו, ולעולם לא היינו מסוגלים להדבק בו ית'. אבל ע"י כך שאין השגחתו מגולה בבחי' "הטוב והמטיב", הרי נתן לנו הזדמנות שלא לעבוד לטובת עצמינו אלא לטובת זולתינו.
ידידך אמג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה