שאלה: בספרי בעה"ס זצ"ל מופיעים במקומות רבים דיבורים על השפעה כלפי הסביבה, כאבן יסוד בדרך להגיע לעבודת ה' לשמה. אך עינינו רואות שעם ישראל שומר התורה והמצוות, דווקא שחוזר לא"י, נשען ברובו על גיוס תרומות, כאשר האידיאה מבחינתו היא לימוד התורה בלי שום רצון להשפיע לסביבה. ולא עוד אלא שהחילוניים שאותם עלינו לשכנע בצדקת דרכינו הם הם המפרנסים אותם באמצעות כספי הרווחה, תמיכות ממשלתיות, וביצוע שירותים שונים להם נזקק הציבור הדתי, ואין לו כל אפשרות לבצע אותם בעצמו. והדברים הללו מתמיהים אותי עד מאוד, מפני שדוקא בארץ ישראל מתחזקת תפיסת החיים הגלותית, ובעוד שהציבור החרדי היה מסוגל לפרנס עצמו ולדאוג לעצמו בקרב העכו"ם כמו שמובא באחד המאמרים בצורה טובה, הנה פה בארץ הקודש אף אפשרות זו חלפה ואבדה לה, כאשר יש תלות מוחלטת.
תשובה: קודם כל עליך לדעת, שאדם שלומד תורה כן משפיע לסביבתו. כי השפעה רוחנית היא גם השפעה. ואין נכונה התפישה הזו, כאילו רק אדם שמכה בפטיש ובקורנס בעבודות פיזיות הוא המשפיע לסביבה, כי לפי תורת רבינו בעה"ס, ודאי שאדם שמתייגע בתורה ובעבודת ה' משפיע השפעות טלפתיות חיוביות לסביבתו. כי לפי שיעור שמתקן את עצמו בחסד ובאמונה, כך מקרין לסביבתו. ומסתבר לומר שאדם העובד בעבדות ה' מתייגע פי כמה וכמה מאדם שמתייגע בעבודות פיזיות, כי היגיעה נגד הטבע, היא היגיעה היותר גדולה שבמציאות.
מאידך גיסא, יש לדעת, אשר רבינו בעל "הסולם" היה נגד הרעיון הרווח היום של "כולל", דהיינו שיהודי ישב וילמד תורה, ויקבל שכר על כך, ויתפרנס מלימוד התורה. מה שנעשה היום בצורה גורפת בציבור הדתי. כי היום כל אברך שמתחתן יודע שדרך החיים שלו היא לשבת וללמוד, ולעבוד זהו ענין פסול לחלוטין.
רבינו גרס להפך ממש: שכל אדם צריך לעבוד למחיתו, בכדי לפרנס את עצמו ואת בני ביתו, ואת שעות הפנאי הוא צריך להקדיש ללימוד התורה. כפי שראינו גדולי ישראל רבים שכך התנהגו. ה"חפץ חיים" זי"ע היה מסתובב בעיירות ומוכר את ספריו, ולא רצה מעולם להנות בחינם משום אדם, ולהזדקק למתנת בשר ודם. קל וחומר שלא גרס שצריך ללוות הלוואות, שלעולם לא יוכל אדם להחזירן. לר' אברהם מרדכי אלתר מגור זצ"ל, היתה חנות מכולת שעמד בה מדי יום ביומו, ולא התבייש. הוא חישבן את סכום הכסף שצריך למחיתו בכל יום, וברגע שהשיג את אותו סכום כסף, סגר את המכולת, והלך ללמוד תורה. ועוד גדולי ישראל רבים התנהגו כך. והדברים מפורסמים. ולכן רבותינו לבית אשלג זי"ע שלחו כמעט את כל תלמידיהם לעבוד (להוציא בודדים שכפי הנראה היתה תועלת מובהקת לציבור מכך שישבו וילמדו, ובבודדים הללו שבאמת יותר מוכשרים לכך, יכול להתקיים ענין ישכר וזבולון).
סיבות הנהגה זו:
א) שלא לעשות את התורה קרדום לחפור בה, כי זהו חילול תורתינו הקדושה וזלזול בה, כפי שכתוב בספרי הקדמונים.
ב) שלא יצא שכל לימוד התורה של האדם הוא עבור כסף, דאז אין האדם יכול להוציא את תיקונו מן התורה. דהנה כל תיקונו של האדם תלוי במאור שבתורה אשר מחזירו למוטב, ובאם אינו לומד בכדי לתקן את עצמו, אלא לומד בכדי להשיג משכורת מסוימת, נמצא שלא יוכל להמשיך לעצמו את מאור התורה. ובכאן המקום גם לפסול את כל סוגי המגמות השונות שהשתרשו בציבור: א) מגמת הצלחה במבחנים. ב) מגמת הדף היומי. וכו'. כל אלה מסיטים את האדם מן המטרה האמיתי. שהיא הדביקות באלקים חיים, כי יש הבדל גדול אם אדם עוסק בתורה מטעם שזקוק למשכורת החודשית שהכולל משלם לו, או שלומד בכדי להצליח במבחן (וגודל התשלום החודשי ג"כ מותנה במבחן), או שלומד בכדי להספיק דף ליום, או להספיק לגמור מסכת, כל המטרות הללו הן מטרות שקריות, כי המטרה שצריכה לעמוד מול עיני האיש היהודי שלומד היא הדביקות באלקים חיים. ולכן צריך ללמוד בכדי שהמאור שבתורה יחזירו למוטב, וזה הוא יכול לעשות רק באם הוא משוחרר משאר המטרות. לכן אדם צריך לעבוד למחיתו, וכשאז בשעות הפנאי ניגש לתורה, יש לו את האפשרות לגשת ללא כל פניות ואינטרסים זרים, אלא ניגש בלב טהור ללמוד תורה עמ"נ שהתורה תכשירו להתקרב להשי"ת.
ברור שלימוד התורה צריך להיות העיסוק העקרי בחיינו, כמ"ש: "תלמוד תורה כנגד כולם". "כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה", וכו' וכו'. כפי שראינו אצל רבותינו שכל ימיהם ולילותיהם היו מוקדשים ללימוד התורה הקדושה. אבל לא העמידו שום מטרה אחרת בלימודם מלבד הדביקות בה', לא לסיים חומר מסוים (דפים מסכתות וכו'. מאידך גיסא ברור שאם אדם מקדיש את רוב עיסוקו ללימוד התורה, אזי מספיק רבות, אבל ההספק אינו המטרה ח"ו), לא להרויח כסף או כבוד עבור זה, וכו'.
ג) שלא להגיע למצב שאדם נתמך ע"י אחרים, אלא עומד על רגליו שלו. כמ"ש: ואל תביאנו לידי מתנת בשר ודם.
ד) שלא יצא מצב שאדם לוקח עוד ועוד חובות על שכמו, ואינו יודע מאין להחזירם. וזה מוביל להתמוטטות של כל המערכת, כי באם אדם נמצא מול הר ענק של חובות, אח"כ הוא מתמוטט רח"ל.
ובאם כולם היו הולכים בדרך רבינו הקדוש, לא היו נזקקים לשום כספי רווחה, ולשום תמיכות, אלא כל אחד היה יכול לעמוד על רגליו שלו בכבוד. ונמצא שחייו מתוקנים בשלימות גם מן הצד הגשמי, וגם מן הצד הרוחני. ומה לעשות שהציבור בכללו, עדיין לא קיבל את דרכו של רבינו בעל "הסולם"? נקוה שבעזרת ה' בעתיד יתפקחו, וילכו בדרכו.
מאידך גיסא יש להדגיש שכאשר רבינו מחייב כל אדם לעסוק לפרנסתו, הכוונה לפרנסתו המינימלית, עמ"נ לספק את הצרכים המינימליים של האדם, שבלעדם אינו יכול להתקיים, ולא לעבוד על מנת לחיות חיי משמנים גשמיים, כי כל זה היה פסול בעיניו בודאי (וזו הסיבה שבדורות קודמים הצליחו לשרוד באופן של מינימום עבודה ומקסימום לימוד תורה, היות וניזונו רק מן ההכרח בלבד, ולא כהיום שיש לאברכים רבים מכונית ופלאפון ומחשב ומזגן וכו', וקונים ממתקים ומעדנים והבלים לצרכי ביתם).
ויש שטוענים שאם יוצאים לעבודה, אזי סוטים לגמרי מכל היידישקייט, ודעתם מתבלבלת עליהם, ולפתח חטאת רובץ וכו'. וע"ז יש לענות כך:
1) כמובן שעדיף לבחור פרנסה שתהיה באוירה דתית, מה שיותר קרוב לקדושה, ולא להתחבר עם אנשים שאינם מהוגנים. וכך אמר לי כ"ק אדמו"ר זצ"ל: הבחירה של אדם בעבודה לפרנסתו, צריכה להיות לפי העקרון הבא: הידים עובדות, והראש פנוי למחשבות קדושות.
2) כל הפחד הזה הוא מטעם שאינם עוסקים בפנימיות התורה, ואינם מצוים בעבודת ה', לכן בקלות אם יצאו לעבוד כבר יצאו לגמרי מכל הקשר עם הקב"ה. אבל העסק בפנימיות התורה מגן מאד על האדם, שגם כאשר עובד לפרנסתו, עדיין מקושר בה'.
אדמו"ר זצ"ל עצמו עבד במקצועות רבים: בבנין, בסלילת כבישים, במס הכנסה, וכסופר סת"ם, בכל מה שמביא פרנסה כנ"ל. והיה קם בחצות הלילה לעסוק בתורה, בטהרה ובקדושה, עד שנעשה ממש גדול הדור בחכמת האמת, כך שמוכח שלא ניזוק כלל מן העבודה, להפך, רק הרויח שלימודו היה נקי ע"ד האמת.
וכבר טענו לעומתי אנשים: הלא גם אם נצא לעבוד לא נצליח לספק את צרכי משפחתינו, כי המשכורות כ"כ קטנות הן, והתחרות גדולה היא. גם אפסיד את ההנחות בעיריה ואת אבטחת ההכנסה ועוד הטבות שונות... אבל לאור מה שכתבתי לעיל בשם רבותי נופלות כל הטענות הללו, כי כל הנ"ל אינו משנה, אלא משנה שאדם יעסוק בתורה ללא שום מגמות חיצוניות, אלא רק מתוך שאיפות של קדושה, ומשנה שאדם לא יצור נורמת חיים של הזדקקות לסעד הבריות, אלא יעמוד על רגליו שלו עד כמה שניתן. ובאם אדם אכן מתנהג לפי דרך רבותינו, ובכל אופן אינו מצליח לספק את צרכי משפחתו, אזי לפחות לימוד התורה שלו יהיה נקי וטהור. ואז כיון שעשה את שלו, יכול הוא לקבל סעד מן הבריות, ובודאי שהסביבה מחויבת לעזרו.
עוד יש להדגיש שכל הנ"ל אינו כולל בחורים שאינם נשואים, דהם אינם צריכים לא לפרנס משפחה, ולא לשלם שכירות דירה, והם אכן צריכים לשבת על התורה ועל העבודה באין מפריע.
ובדרך אגב כאן המקום גם להזכיר, שכאשר מגיע זמן החתונה של הילדים (ובדרך כלל אלו הן משפחות ברוכות ילדים ב"ה), אזי השתרש מנהג תמוה, שהאב האומלל צריך לממן לכל ילד חצי דירה פלוס הוצאות חתונה. וא"כ דמו בנפשכם, אנשים שאינם מסוגלים לכלכל את מחיתם הרגילה החודשית, עאכ"ו שלא יוכלו לחתן את ילדיהם. ואז הם נזקקים עוד יותר לעזרת הציבור, ולמתנת בשר ודם, ונוסעים לחו"ל עמ"נ לגייס כספים. וגם כל הענין הזה פסול הוא. והוא נובע שוב מן המנהג הזה שכל אברך חייב לשבת וללמוד ואסור לו לעבוד. וכיון שכן, אין הוא יכול לממן את שכר הדירה שלו, או את המשכנתא שלו. ולכן אביו הוא שצריך לעשות זאת. ועל זאת אני מתפלא: היכן הצדק? האם לא יותר נכון שאדם אחד יחתן אדם אחד, דהיינו את עצמו, שאז העול על כתפיו הוא סביר, ולא שאדם אחד יחתן עשרה בני אדם (דהיינו את עשרת ילדיו), שאז העול איננו סביר? האם רק לבן יש את הזכות ללמוד תורה, ולאב אין זכות ללמוד תורה?
ולפי דרך רבותינו, שאין שום פסול בכך שאדם יעבוד למחיתו, לא היה ציבור שלם מגיע לשוקת שבורה כ"כ. כי כל אברך לפי מדת הצורך, במידה שאשתו אינה מצליחה לספק את הצרכים הכלכליים, היה יוצא לעבודה, והיה יכול לממן לעצמו שכירות דירה או משכנתא. ובכך היו נפטרים טרדותיהם של אלפי אבות מודאגים ושבורים.
ועוד יש לומר: מדת האמת מחייבת אשר האדם יחיה לפי מה שיש לו, ולא לפי מה שאין לו. וזה נכון הן בגשמיות והן ברוחניות. וכיון שאברכים רגילים לחיות עם חובות, מטעם שאינם עובדים, ע"כ גם כשמגיע העת לחתן ילדים, לוקחים חובות שלעולם לא יצליחו להחזיר. ומי מחיב אדם לחיות לא לפי מה שיש לו? ומי מחיב אדם לקנות דירה לעשרת ילדיו? מצד האמת, אדם שאין לו צריך לחתן את ילדיו רק לפי יכולתו, חתונה צנועה בתכלית הצניעות, כפי שעשו בדורות קודמים, בהשתתפות קהל מצומצם ביותר, והאוכל יוכן ע"י בישול ביתי. ומה טעם שאדם שאין לו כסף, יקח על עצמו חובות ויזמין את כל העולם, לאולם מפואר? וכן בענין מגורים צריך לקחת דירה שהשכירות בזול, בעיירות פיתוח, ובכך היו נפטרות בעיות רבות. אלא כל אחד אומר: אינני יכול להיות יוצא דופן. לאף אחד אין את האומץ לומר: די, מספיק עם דרך החיים הבלתי נוראמלית הזו, אלא כולם שוחים בזרמי החיים תוך שליטה של הנורמות החברתיות הפסולות, וכך רח"ל רבים רבים אינם מצליחים להחזיק מעמד. ה' יצילנו.
סיכום: אדם צריך לחיות ע"פ האמת:
א) לימוד התורה לא לשם שום מטרה, מלבד הדביקות בה'.
ב) אדם צריך להסתפק מבחינה גשמית בהכרח בלבד, ולא מעבר להכרח.
ג) לפי הצורך לעבוד לפרנסתו בצניעות, עמ"נ להשיג צרכים מינמליים בלבד.
ד) החיים צריכים להתנהל לפי מה שהשי"ת ממציא לאדם, ע"פ יכולתו ולא מעבר ליכולתו.
ה) גם כאשר אדם מחתן ילדים, הרי כל זה צריך להיות ע"פ יכולתו בלבד.
ו) אדם אחד צריך לחתן אדם אחד, ולא אדם אחד מחתן עשרה אנשים.
בכבוד רב
אברהם מרדכי גוטליב
תשובה: קודם כל עליך לדעת, שאדם שלומד תורה כן משפיע לסביבתו. כי השפעה רוחנית היא גם השפעה. ואין נכונה התפישה הזו, כאילו רק אדם שמכה בפטיש ובקורנס בעבודות פיזיות הוא המשפיע לסביבה, כי לפי תורת רבינו בעה"ס, ודאי שאדם שמתייגע בתורה ובעבודת ה' משפיע השפעות טלפתיות חיוביות לסביבתו. כי לפי שיעור שמתקן את עצמו בחסד ובאמונה, כך מקרין לסביבתו. ומסתבר לומר שאדם העובד בעבדות ה' מתייגע פי כמה וכמה מאדם שמתייגע בעבודות פיזיות, כי היגיעה נגד הטבע, היא היגיעה היותר גדולה שבמציאות.
מאידך גיסא, יש לדעת, אשר רבינו בעל "הסולם" היה נגד הרעיון הרווח היום של "כולל", דהיינו שיהודי ישב וילמד תורה, ויקבל שכר על כך, ויתפרנס מלימוד התורה. מה שנעשה היום בצורה גורפת בציבור הדתי. כי היום כל אברך שמתחתן יודע שדרך החיים שלו היא לשבת וללמוד, ולעבוד זהו ענין פסול לחלוטין.
רבינו גרס להפך ממש: שכל אדם צריך לעבוד למחיתו, בכדי לפרנס את עצמו ואת בני ביתו, ואת שעות הפנאי הוא צריך להקדיש ללימוד התורה. כפי שראינו גדולי ישראל רבים שכך התנהגו. ה"חפץ חיים" זי"ע היה מסתובב בעיירות ומוכר את ספריו, ולא רצה מעולם להנות בחינם משום אדם, ולהזדקק למתנת בשר ודם. קל וחומר שלא גרס שצריך ללוות הלוואות, שלעולם לא יוכל אדם להחזירן. לר' אברהם מרדכי אלתר מגור זצ"ל, היתה חנות מכולת שעמד בה מדי יום ביומו, ולא התבייש. הוא חישבן את סכום הכסף שצריך למחיתו בכל יום, וברגע שהשיג את אותו סכום כסף, סגר את המכולת, והלך ללמוד תורה. ועוד גדולי ישראל רבים התנהגו כך. והדברים מפורסמים. ולכן רבותינו לבית אשלג זי"ע שלחו כמעט את כל תלמידיהם לעבוד (להוציא בודדים שכפי הנראה היתה תועלת מובהקת לציבור מכך שישבו וילמדו, ובבודדים הללו שבאמת יותר מוכשרים לכך, יכול להתקיים ענין ישכר וזבולון).
סיבות הנהגה זו:
א) שלא לעשות את התורה קרדום לחפור בה, כי זהו חילול תורתינו הקדושה וזלזול בה, כפי שכתוב בספרי הקדמונים.
ב) שלא יצא שכל לימוד התורה של האדם הוא עבור כסף, דאז אין האדם יכול להוציא את תיקונו מן התורה. דהנה כל תיקונו של האדם תלוי במאור שבתורה אשר מחזירו למוטב, ובאם אינו לומד בכדי לתקן את עצמו, אלא לומד בכדי להשיג משכורת מסוימת, נמצא שלא יוכל להמשיך לעצמו את מאור התורה. ובכאן המקום גם לפסול את כל סוגי המגמות השונות שהשתרשו בציבור: א) מגמת הצלחה במבחנים. ב) מגמת הדף היומי. וכו'. כל אלה מסיטים את האדם מן המטרה האמיתי. שהיא הדביקות באלקים חיים, כי יש הבדל גדול אם אדם עוסק בתורה מטעם שזקוק למשכורת החודשית שהכולל משלם לו, או שלומד בכדי להצליח במבחן (וגודל התשלום החודשי ג"כ מותנה במבחן), או שלומד בכדי להספיק דף ליום, או להספיק לגמור מסכת, כל המטרות הללו הן מטרות שקריות, כי המטרה שצריכה לעמוד מול עיני האיש היהודי שלומד היא הדביקות באלקים חיים. ולכן צריך ללמוד בכדי שהמאור שבתורה יחזירו למוטב, וזה הוא יכול לעשות רק באם הוא משוחרר משאר המטרות. לכן אדם צריך לעבוד למחיתו, וכשאז בשעות הפנאי ניגש לתורה, יש לו את האפשרות לגשת ללא כל פניות ואינטרסים זרים, אלא ניגש בלב טהור ללמוד תורה עמ"נ שהתורה תכשירו להתקרב להשי"ת.
ברור שלימוד התורה צריך להיות העיסוק העקרי בחיינו, כמ"ש: "תלמוד תורה כנגד כולם". "כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה", וכו' וכו'. כפי שראינו אצל רבותינו שכל ימיהם ולילותיהם היו מוקדשים ללימוד התורה הקדושה. אבל לא העמידו שום מטרה אחרת בלימודם מלבד הדביקות בה', לא לסיים חומר מסוים (דפים מסכתות וכו'. מאידך גיסא ברור שאם אדם מקדיש את רוב עיסוקו ללימוד התורה, אזי מספיק רבות, אבל ההספק אינו המטרה ח"ו), לא להרויח כסף או כבוד עבור זה, וכו'.
ג) שלא להגיע למצב שאדם נתמך ע"י אחרים, אלא עומד על רגליו שלו. כמ"ש: ואל תביאנו לידי מתנת בשר ודם.
ד) שלא יצא מצב שאדם לוקח עוד ועוד חובות על שכמו, ואינו יודע מאין להחזירם. וזה מוביל להתמוטטות של כל המערכת, כי באם אדם נמצא מול הר ענק של חובות, אח"כ הוא מתמוטט רח"ל.
ובאם כולם היו הולכים בדרך רבינו הקדוש, לא היו נזקקים לשום כספי רווחה, ולשום תמיכות, אלא כל אחד היה יכול לעמוד על רגליו שלו בכבוד. ונמצא שחייו מתוקנים בשלימות גם מן הצד הגשמי, וגם מן הצד הרוחני. ומה לעשות שהציבור בכללו, עדיין לא קיבל את דרכו של רבינו בעל "הסולם"? נקוה שבעזרת ה' בעתיד יתפקחו, וילכו בדרכו.
מאידך גיסא יש להדגיש שכאשר רבינו מחייב כל אדם לעסוק לפרנסתו, הכוונה לפרנסתו המינימלית, עמ"נ לספק את הצרכים המינימליים של האדם, שבלעדם אינו יכול להתקיים, ולא לעבוד על מנת לחיות חיי משמנים גשמיים, כי כל זה היה פסול בעיניו בודאי (וזו הסיבה שבדורות קודמים הצליחו לשרוד באופן של מינימום עבודה ומקסימום לימוד תורה, היות וניזונו רק מן ההכרח בלבד, ולא כהיום שיש לאברכים רבים מכונית ופלאפון ומחשב ומזגן וכו', וקונים ממתקים ומעדנים והבלים לצרכי ביתם).
ויש שטוענים שאם יוצאים לעבודה, אזי סוטים לגמרי מכל היידישקייט, ודעתם מתבלבלת עליהם, ולפתח חטאת רובץ וכו'. וע"ז יש לענות כך:
1) כמובן שעדיף לבחור פרנסה שתהיה באוירה דתית, מה שיותר קרוב לקדושה, ולא להתחבר עם אנשים שאינם מהוגנים. וכך אמר לי כ"ק אדמו"ר זצ"ל: הבחירה של אדם בעבודה לפרנסתו, צריכה להיות לפי העקרון הבא: הידים עובדות, והראש פנוי למחשבות קדושות.
2) כל הפחד הזה הוא מטעם שאינם עוסקים בפנימיות התורה, ואינם מצוים בעבודת ה', לכן בקלות אם יצאו לעבוד כבר יצאו לגמרי מכל הקשר עם הקב"ה. אבל העסק בפנימיות התורה מגן מאד על האדם, שגם כאשר עובד לפרנסתו, עדיין מקושר בה'.
אדמו"ר זצ"ל עצמו עבד במקצועות רבים: בבנין, בסלילת כבישים, במס הכנסה, וכסופר סת"ם, בכל מה שמביא פרנסה כנ"ל. והיה קם בחצות הלילה לעסוק בתורה, בטהרה ובקדושה, עד שנעשה ממש גדול הדור בחכמת האמת, כך שמוכח שלא ניזוק כלל מן העבודה, להפך, רק הרויח שלימודו היה נקי ע"ד האמת.
וכבר טענו לעומתי אנשים: הלא גם אם נצא לעבוד לא נצליח לספק את צרכי משפחתינו, כי המשכורות כ"כ קטנות הן, והתחרות גדולה היא. גם אפסיד את ההנחות בעיריה ואת אבטחת ההכנסה ועוד הטבות שונות... אבל לאור מה שכתבתי לעיל בשם רבותי נופלות כל הטענות הללו, כי כל הנ"ל אינו משנה, אלא משנה שאדם יעסוק בתורה ללא שום מגמות חיצוניות, אלא רק מתוך שאיפות של קדושה, ומשנה שאדם לא יצור נורמת חיים של הזדקקות לסעד הבריות, אלא יעמוד על רגליו שלו עד כמה שניתן. ובאם אדם אכן מתנהג לפי דרך רבותינו, ובכל אופן אינו מצליח לספק את צרכי משפחתו, אזי לפחות לימוד התורה שלו יהיה נקי וטהור. ואז כיון שעשה את שלו, יכול הוא לקבל סעד מן הבריות, ובודאי שהסביבה מחויבת לעזרו.
עוד יש להדגיש שכל הנ"ל אינו כולל בחורים שאינם נשואים, דהם אינם צריכים לא לפרנס משפחה, ולא לשלם שכירות דירה, והם אכן צריכים לשבת על התורה ועל העבודה באין מפריע.
ובדרך אגב כאן המקום גם להזכיר, שכאשר מגיע זמן החתונה של הילדים (ובדרך כלל אלו הן משפחות ברוכות ילדים ב"ה), אזי השתרש מנהג תמוה, שהאב האומלל צריך לממן לכל ילד חצי דירה פלוס הוצאות חתונה. וא"כ דמו בנפשכם, אנשים שאינם מסוגלים לכלכל את מחיתם הרגילה החודשית, עאכ"ו שלא יוכלו לחתן את ילדיהם. ואז הם נזקקים עוד יותר לעזרת הציבור, ולמתנת בשר ודם, ונוסעים לחו"ל עמ"נ לגייס כספים. וגם כל הענין הזה פסול הוא. והוא נובע שוב מן המנהג הזה שכל אברך חייב לשבת וללמוד ואסור לו לעבוד. וכיון שכן, אין הוא יכול לממן את שכר הדירה שלו, או את המשכנתא שלו. ולכן אביו הוא שצריך לעשות זאת. ועל זאת אני מתפלא: היכן הצדק? האם לא יותר נכון שאדם אחד יחתן אדם אחד, דהיינו את עצמו, שאז העול על כתפיו הוא סביר, ולא שאדם אחד יחתן עשרה בני אדם (דהיינו את עשרת ילדיו), שאז העול איננו סביר? האם רק לבן יש את הזכות ללמוד תורה, ולאב אין זכות ללמוד תורה?
ולפי דרך רבותינו, שאין שום פסול בכך שאדם יעבוד למחיתו, לא היה ציבור שלם מגיע לשוקת שבורה כ"כ. כי כל אברך לפי מדת הצורך, במידה שאשתו אינה מצליחה לספק את הצרכים הכלכליים, היה יוצא לעבודה, והיה יכול לממן לעצמו שכירות דירה או משכנתא. ובכך היו נפטרים טרדותיהם של אלפי אבות מודאגים ושבורים.
ועוד יש לומר: מדת האמת מחייבת אשר האדם יחיה לפי מה שיש לו, ולא לפי מה שאין לו. וזה נכון הן בגשמיות והן ברוחניות. וכיון שאברכים רגילים לחיות עם חובות, מטעם שאינם עובדים, ע"כ גם כשמגיע העת לחתן ילדים, לוקחים חובות שלעולם לא יצליחו להחזיר. ומי מחיב אדם לחיות לא לפי מה שיש לו? ומי מחיב אדם לקנות דירה לעשרת ילדיו? מצד האמת, אדם שאין לו צריך לחתן את ילדיו רק לפי יכולתו, חתונה צנועה בתכלית הצניעות, כפי שעשו בדורות קודמים, בהשתתפות קהל מצומצם ביותר, והאוכל יוכן ע"י בישול ביתי. ומה טעם שאדם שאין לו כסף, יקח על עצמו חובות ויזמין את כל העולם, לאולם מפואר? וכן בענין מגורים צריך לקחת דירה שהשכירות בזול, בעיירות פיתוח, ובכך היו נפטרות בעיות רבות. אלא כל אחד אומר: אינני יכול להיות יוצא דופן. לאף אחד אין את האומץ לומר: די, מספיק עם דרך החיים הבלתי נוראמלית הזו, אלא כולם שוחים בזרמי החיים תוך שליטה של הנורמות החברתיות הפסולות, וכך רח"ל רבים רבים אינם מצליחים להחזיק מעמד. ה' יצילנו.
סיכום: אדם צריך לחיות ע"פ האמת:
א) לימוד התורה לא לשם שום מטרה, מלבד הדביקות בה'.
ב) אדם צריך להסתפק מבחינה גשמית בהכרח בלבד, ולא מעבר להכרח.
ג) לפי הצורך לעבוד לפרנסתו בצניעות, עמ"נ להשיג צרכים מינמליים בלבד.
ד) החיים צריכים להתנהל לפי מה שהשי"ת ממציא לאדם, ע"פ יכולתו ולא מעבר ליכולתו.
ה) גם כאשר אדם מחתן ילדים, הרי כל זה צריך להיות ע"פ יכולתו בלבד.
ו) אדם אחד צריך לחתן אדם אחד, ולא אדם אחד מחתן עשרה אנשים.
בכבוד רב
אברהם מרדכי גוטליב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה