שאלה: שלום רב, לאחרונה הייתי בקהילה מסויימת, לא ידועה, המלמדת קבלה (מאז יצאתי) ואני חושד שאין דרכה כשרה, ועל אף שהיא מקפידה על מצוות יש בה סממנים של כת ועקירת יסודות בתורה.
לעניין שאלתי: רציתי לדעת מה יחס הקבלה בכלל והרב אשלג בפרט, למציאות הגשמית, שכן, הרב שם, בקהילה זו מסביר, ומתייחס לכל המציאות הגשמית בה אנו חיים כאשליה תודעתית בלבד, מעין חלום שהקב"ה שם אותנו בו. "אין גשמיות" הוא אומר, יש רק "תודעה גשמית" - אמירה המערערת את לב השומע ואת אחיזתו במציאות הפשוטה של החיים. האם נכון לומר דבר שכזה?
לעניין שאלתי: רציתי לדעת מה יחס הקבלה בכלל והרב אשלג בפרט, למציאות הגשמית, שכן, הרב שם, בקהילה זו מסביר, ומתייחס לכל המציאות הגשמית בה אנו חיים כאשליה תודעתית בלבד, מעין חלום שהקב"ה שם אותנו בו. "אין גשמיות" הוא אומר, יש רק "תודעה גשמית" - אמירה המערערת את לב השומע ואת אחיזתו במציאות הפשוטה של החיים. האם נכון לומר דבר שכזה?
תשובה: אינני יודע מה משנים הדברים הללו במציאות, הלא במציאות אנו צריכים לאכול ולשתות ולטייל ולהתחתן, וכו' ולעסוק יום יום בפעולות גשמיות. ואנו צריכים להשגיח בראש ובראשונה שאורחות חיינו הגשמיות תהיינה מתוקנות, כי ללא זה כל הפילוסופיות לא תעזורנה לאדם לשרוד. ואין לנו שום ברירה אחרת.
הדברים מזכירים לי בדיחה ידועה - שבאו לאדמו"ר פלוני וסיפרו לו על אדמו"ר אלמוני שכביכול מחכה לאביו שנפטר עד שיבוא, ורק אח"כ מתחיל להתפלל תפילת שחרית של שבת. ובקריאת התורה מזמין אותו לעלות לתורה, ומטה אוזנו וכביכול שומע שאביו הנפטר מברך ברכות התורה, ועונה אמן על כך. אמר אדמו"ר פלוני: נראה שיתן לו את מצות הגבהת התורה...
אין לנו שום ברירה ובחירה בדבר, אלא מציאות חיינו הגשמית היא המציאות החזקה ביותר, שאיתה אנו מתחשבים, וממנה אנו מושפעים בצורה האקוטית ביותר. ותחילת הכל אנו צריכים לתקן את צורת חיינו הגשמית, שתהיה אכילה נאותה, ותיקשורת אנושית נאותה, וכו' וכו'. ואין זה משנה איך נגדיר את הדברים בצורה פילוסופית, אם אלו חיים גשמיים, או רק תודעה גשמית, כל זה אינו משנה כלום. ואני הייתי רוצה לראות את עמידת הפילוסופיה אצל אדם, באם בנו ימצא בסכנת חיים, אם יעזרו לו הגדרות של תודעה גשמית, או שילך וירוץ להציל את בנו, ויעשה את כל המאמצים בכדי להצילו בגשמיות, הגם שהכל חלום...
המציאות הגשמית היא בהחלט מציאות חיה וקיימת, ולא חלום. מציאות שברא הבורא יתברך. אלא שחז"ל הגדירו כך: "העולם הזה דומה לפרוזדור, והעולם הבא לטרקלין". כלומר, ודאי שהפרוזדור הוא מציאות ריאלית, אלא שצריכים לדעת שהוא מציאות זמנית, שנתנה לנו עמ"נ לתקן את עצמינו. וחז"ל הגדירו כך, עמ"נ שלא נבזבז זמן בעוה"ז בחיפוש אחר הנאות ותענוגים, כי אז אנו עושים מן הפרוזדור טרקלין, ומחטיאים את כל המטרה, שלשמה ברא הבורא יתברך את העוה"ז. וכך אמרו חז"ל: "התקן עצמך בפרוזדור, על מנת להכנס לטרקלין". נמצא, לא שעלינו לשגות כאילו העוה"ז הוא חלום, הוא אינו חלום אלא מציאות קיימת, אלא שעלינו להתיחס למציאות זו בהתאם, כלומר שהיא מציאות מוגבלת בזמן, אשר ניתנה לנו בכדי לתקן את עצמינו, עמ"נ שנכנס לטרקלין לדביקות ה', ולא נעשה מן המציאות הגשמית ח"ו עיקר.
המציאות של העוה"ז היא גם מציאות מטעה, כי נראה שהיא סובבת במקריות, אבל האמת היא שהשי"ת מלובש בכל המציאות הזו. ובאם השי"ת מלובש בה היא אינה חלום, אלא מציאות, כי השי"ת אינו חלום. וע"כ אנו מצווים לתקן את מחשבתינו, כי "במקום שהאדם מחשב שם הוא נמצא", וע"י שאדם חושב על השי"ת, אזי הוא מסוגל עי"כ להתנתק באופן יחסי מן השקר של מעטפת המציאות הגשמית, שנראית כנעה מעצמה, ולהיות דבוק בבורא המלובש במציאות הגשמית ומחיה אותה. אנו מצווים גם לתקן את הרצון, שנרצה להיות משפיעים, ונרצה להיות דבוקים בבורא, ולא נרצה את התענוגים הגשמיים, אלא את התענוגים הרוחניים.
נמצא בחיינו צריכים להיות ב' הפכים, בבחי' "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", ובאם אדם משלב את ב' ההפכים, אזי חייו נעשים יותר ויותר מתוקנים, כי בזמן שהאדם דבק בהשי"ת, אזי מציאות החיים הגשמית נעשית זניחה וטפלה מצד אחד, והרוחני המלובש בגשמי הוא העיקר, וכך בהחלט צריך להיות. מאידך גיסא כל מה שהאדם מוכרח לעסוק בגשמיות, דהיינו כל מה שהאדם מוכרח לחייו, או כל המצוות אשר צריכות להעשות בגשמיות, הכל נעשה מרומם יותר, איכותי יותר, באשר נעשה ע"י אדם שדבוק בבורא העולם.
סיכום: אדם צריך להגיע למצב שהרוחניות תיעשה אצלו עיקר, והגשמיות טפלה ונשלטת ע"י הרוחניות שבאדם. אולם אחר ככלות הכל הגשמיות קיימת, והיא חייבת להתקיים, כי זה רצון הבורא, שהאדם יחיה את החיים עם כל המוטיבים הגשמיים שבהם, ויקיים את המצוות עם כל המוטיבים הגשמיים שבהם, וינצל את המציאות הגשמית על כל פינותיה, עמ"נ לבחור בטוב ולמאוס ברע, ולתקן את עצמו.
ונסיים בדברי רבינו בעל הסולם בהקדמתו לספר פנים מאירות:
וזה סוד מציאת הזמן בעולם הזה, דהנך מוצא שמתחילה נתחלקו ב' ההפכים הנ"ל, לב' נושאים נפרדים זה מזה, דהיינו הקדושה, והס"א, בסוד זה לעומת זה, שעדיין נשלל מהם התיקון כנ"ל, מפני שמחוייבים להמצא בנושא אחד, שהוא האדם, כנ"ל. וע"כ בהכרח, למציאות סדר זמנים אנו צריכים, שאז יהי' ב' ההפכים באים בהאדם, בזה אחר זה, כלומר, בזמן קטנות, ובזמן גדלות כאמור. עכל"ק.
נמצא, שחייבים אנו את המציאות הגשמית, כי רק בה יש מושג של זמן, וב' ההפכים של הקדושה והס"א יכולים לבוא באדם אחד, בב' זמנים. וצריך האדם לחוות את ב' הזמנים הללו, של טומאה ושל קדושה, וללא הגשמיות לא היה ניתן זה. אלא שבסופו של דבר צריך להגיע למצב שהרוחניות היא אכן עיקר, והחיים הגשמיים מוארים ומתבצעים ע"י אור הרוחניות.
הדברים מזכירים לי בדיחה ידועה - שבאו לאדמו"ר פלוני וסיפרו לו על אדמו"ר אלמוני שכביכול מחכה לאביו שנפטר עד שיבוא, ורק אח"כ מתחיל להתפלל תפילת שחרית של שבת. ובקריאת התורה מזמין אותו לעלות לתורה, ומטה אוזנו וכביכול שומע שאביו הנפטר מברך ברכות התורה, ועונה אמן על כך. אמר אדמו"ר פלוני: נראה שיתן לו את מצות הגבהת התורה...
אין לנו שום ברירה ובחירה בדבר, אלא מציאות חיינו הגשמית היא המציאות החזקה ביותר, שאיתה אנו מתחשבים, וממנה אנו מושפעים בצורה האקוטית ביותר. ותחילת הכל אנו צריכים לתקן את צורת חיינו הגשמית, שתהיה אכילה נאותה, ותיקשורת אנושית נאותה, וכו' וכו'. ואין זה משנה איך נגדיר את הדברים בצורה פילוסופית, אם אלו חיים גשמיים, או רק תודעה גשמית, כל זה אינו משנה כלום. ואני הייתי רוצה לראות את עמידת הפילוסופיה אצל אדם, באם בנו ימצא בסכנת חיים, אם יעזרו לו הגדרות של תודעה גשמית, או שילך וירוץ להציל את בנו, ויעשה את כל המאמצים בכדי להצילו בגשמיות, הגם שהכל חלום...
המציאות הגשמית היא בהחלט מציאות חיה וקיימת, ולא חלום. מציאות שברא הבורא יתברך. אלא שחז"ל הגדירו כך: "העולם הזה דומה לפרוזדור, והעולם הבא לטרקלין". כלומר, ודאי שהפרוזדור הוא מציאות ריאלית, אלא שצריכים לדעת שהוא מציאות זמנית, שנתנה לנו עמ"נ לתקן את עצמינו. וחז"ל הגדירו כך, עמ"נ שלא נבזבז זמן בעוה"ז בחיפוש אחר הנאות ותענוגים, כי אז אנו עושים מן הפרוזדור טרקלין, ומחטיאים את כל המטרה, שלשמה ברא הבורא יתברך את העוה"ז. וכך אמרו חז"ל: "התקן עצמך בפרוזדור, על מנת להכנס לטרקלין". נמצא, לא שעלינו לשגות כאילו העוה"ז הוא חלום, הוא אינו חלום אלא מציאות קיימת, אלא שעלינו להתיחס למציאות זו בהתאם, כלומר שהיא מציאות מוגבלת בזמן, אשר ניתנה לנו בכדי לתקן את עצמינו, עמ"נ שנכנס לטרקלין לדביקות ה', ולא נעשה מן המציאות הגשמית ח"ו עיקר.
המציאות של העוה"ז היא גם מציאות מטעה, כי נראה שהיא סובבת במקריות, אבל האמת היא שהשי"ת מלובש בכל המציאות הזו. ובאם השי"ת מלובש בה היא אינה חלום, אלא מציאות, כי השי"ת אינו חלום. וע"כ אנו מצווים לתקן את מחשבתינו, כי "במקום שהאדם מחשב שם הוא נמצא", וע"י שאדם חושב על השי"ת, אזי הוא מסוגל עי"כ להתנתק באופן יחסי מן השקר של מעטפת המציאות הגשמית, שנראית כנעה מעצמה, ולהיות דבוק בבורא המלובש במציאות הגשמית ומחיה אותה. אנו מצווים גם לתקן את הרצון, שנרצה להיות משפיעים, ונרצה להיות דבוקים בבורא, ולא נרצה את התענוגים הגשמיים, אלא את התענוגים הרוחניים.
נמצא בחיינו צריכים להיות ב' הפכים, בבחי' "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", ובאם אדם משלב את ב' ההפכים, אזי חייו נעשים יותר ויותר מתוקנים, כי בזמן שהאדם דבק בהשי"ת, אזי מציאות החיים הגשמית נעשית זניחה וטפלה מצד אחד, והרוחני המלובש בגשמי הוא העיקר, וכך בהחלט צריך להיות. מאידך גיסא כל מה שהאדם מוכרח לעסוק בגשמיות, דהיינו כל מה שהאדם מוכרח לחייו, או כל המצוות אשר צריכות להעשות בגשמיות, הכל נעשה מרומם יותר, איכותי יותר, באשר נעשה ע"י אדם שדבוק בבורא העולם.
סיכום: אדם צריך להגיע למצב שהרוחניות תיעשה אצלו עיקר, והגשמיות טפלה ונשלטת ע"י הרוחניות שבאדם. אולם אחר ככלות הכל הגשמיות קיימת, והיא חייבת להתקיים, כי זה רצון הבורא, שהאדם יחיה את החיים עם כל המוטיבים הגשמיים שבהם, ויקיים את המצוות עם כל המוטיבים הגשמיים שבהם, וינצל את המציאות הגשמית על כל פינותיה, עמ"נ לבחור בטוב ולמאוס ברע, ולתקן את עצמו.
ונסיים בדברי רבינו בעל הסולם בהקדמתו לספר פנים מאירות:
וזה סוד מציאת הזמן בעולם הזה, דהנך מוצא שמתחילה נתחלקו ב' ההפכים הנ"ל, לב' נושאים נפרדים זה מזה, דהיינו הקדושה, והס"א, בסוד זה לעומת זה, שעדיין נשלל מהם התיקון כנ"ל, מפני שמחוייבים להמצא בנושא אחד, שהוא האדם, כנ"ל. וע"כ בהכרח, למציאות סדר זמנים אנו צריכים, שאז יהי' ב' ההפכים באים בהאדם, בזה אחר זה, כלומר, בזמן קטנות, ובזמן גדלות כאמור. עכל"ק.
נמצא, שחייבים אנו את המציאות הגשמית, כי רק בה יש מושג של זמן, וב' ההפכים של הקדושה והס"א יכולים לבוא באדם אחד, בב' זמנים. וצריך האדם לחוות את ב' הזמנים הללו, של טומאה ושל קדושה, וללא הגשמיות לא היה ניתן זה. אלא שבסופו של דבר צריך להגיע למצב שהרוחניות היא אכן עיקר, והחיים הגשמיים מוארים ומתבצעים ע"י אור הרוחניות.
בכבוד רב
אברהם מרדכי גוטליב
אברהם מרדכי גוטליב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה