שאלה: מהי זכותן של הנשים?
תשובה: א) קודם לכל אקדים, שכל הפעולות הנוגעות לכם בודאי צריכות להיות באהבה ובאחוה וברעות, ובתיאום בין בני הזוג. כי עבודת ה' של כל אחד לא צריכה להיות בשום אופן על חשבון השני, אלא מתוך הסכמתו ורצונו של השני, ומתוך הרגשת השני שכאן מתבצעת הפעולה היותר נכונה והיותר חשובה.
ב) בענין השתתפות בכל הפעילויות בבית המדרש. היהדות תובעת מן האדם ללכת נגד הרצון לקבל שלו, ובהליכה נגד הרצון לקבל יש מדרגות רבות. יש אדם שהולך נגד הרצון לקבל ובא פעם בשנה לבית הכנסת, ביום הכיפורים. ויש אדם שבא כל שבת. ויש אדם שבא כל יום להתפלל ג' פעמים. ויש אדם שקובע לעצמו ללמוד בין מנחה לערבית ולתת שקל ביום לצדקה. ויש אדם שרוצה ללמוד יותר ולתת עשרה שקלים לצדקה וכו' וכו' ויש אדם דוגמת אברהם אבינו שהיה מוכן להקריב את בנו יחידו לה'. נמצא שענין ההליכה נגד הרצון לקבל מתפתח באדם לפי מצבו, וא"א לקבוע לשום אדם מה יעשה, אלא רק נותנים לאדם את העקרון והדרך, והוא צריך להחליט ע"פ מצבו ויכולתו איך לישם את הדברים, בכמה פעילויות להשתתף, וכו'.
ג) חז"ל אמרו: "נשים במאי קא זכיין? דמשלחי בעלייהו ובנייהו לבי מדרשא". פירוש: מהי זכותן של הנשים, ובמה כל הצלחתן בעוה"ז? בזה ששולחות את בעליהן ובניהן לבית המדרש. נמצאנו למדים מדברי חז"ל שהתפתחותו הרוחנית של האדם תלויה בהיותו בבית המדרש. כי המקום גורם, וכיון שאוירת בית המדרש היא אוירה של תורה ועבודה, ממילא ככל שהאדם נמצא יותר, הוא מושקה יותר ממימי בית המדרש. ובודאי שאז יכול להשתנות ביתר שאת וביתר מהירות. אבל באופן טבעי יש במוכנותן של הנשים להקריב למען ענין זה שאמרו חז"ל מדרגות שונות, יש שמוכנה שבעלה ילך להתפלל ג' פעמים ביום ולא יותר, ויש שמעונינת שילמד כל יום שיעור בדף היומי, ויש המאושרת שבעלה יקום לפנות בוקר לעסוק בתורה, כי אין הרבה כאלה בדור. ויש שמעודדת את בעלה לעסוק בצרכי ציבור ג"כ, כי מבינה שהציבור זקוק לכך, ולא נכון שכל אחד יעסוק רק בצרכיו האיגואיסטיים. ויש רחל אשתו של רבי עקיבא ששלחה אותו לשתים עשרה שנים למקום תורה, וכשחזר לאחר שתים עשרה שנים אמרה שמוכנה לוותר עליו לעוד שתים עשרה שנים. אבל ודאי לא כל אחת מסוגלת לכך. לכן אתם צריכים להחליט באיזו רמה של עבודה אתם רוצים להיות, באיזו דרגת קושי אתם מסוגלים להתמודד, ובכפיפות ג"כ לצרכי הפרנסה שלכם, ולפי"ז תלכו.
ד) באם האדם עושה ויתור ומבין עד כמה גדול המעשה שהוא עושה, כי הוא משרת את מי שאמר והיה העולם, אז הוא אינו מתוסכל, ואינו מרגיש עשוק וגזול ומנוצל. להפך: צריך להיות זה כבוד גדול לאדם לשרת את הקב"ה, מה שהרבה אנשים בעולם אינם זוכים לו. אבל המחשבה הנ"ל צריכה להיות תמיד אצל האדם, כי היא האמת, וצריך לפתחה, לקרוא על כך, לחשוב על כך וכו'. ניהול החיים צריך להיות יום יום שעה שעה בכפוף למחשבה הנ"ל, ואז אפשר להתמודד עם המשימות, בשמחה, ברצון, בהתרוממות הרוח, ולא זו בלבד, אלא עוד לחשוק לרגעים הללו של ההקרבה מתוך ידיעה שדוקא ברגעים הללו נעשה השירות האמיתי של מלך העולם.
ידידכם
אברהם מרדכי גוטליב
ב) בענין השתתפות בכל הפעילויות בבית המדרש. היהדות תובעת מן האדם ללכת נגד הרצון לקבל שלו, ובהליכה נגד הרצון לקבל יש מדרגות רבות. יש אדם שהולך נגד הרצון לקבל ובא פעם בשנה לבית הכנסת, ביום הכיפורים. ויש אדם שבא כל שבת. ויש אדם שבא כל יום להתפלל ג' פעמים. ויש אדם שקובע לעצמו ללמוד בין מנחה לערבית ולתת שקל ביום לצדקה. ויש אדם שרוצה ללמוד יותר ולתת עשרה שקלים לצדקה וכו' וכו' ויש אדם דוגמת אברהם אבינו שהיה מוכן להקריב את בנו יחידו לה'. נמצא שענין ההליכה נגד הרצון לקבל מתפתח באדם לפי מצבו, וא"א לקבוע לשום אדם מה יעשה, אלא רק נותנים לאדם את העקרון והדרך, והוא צריך להחליט ע"פ מצבו ויכולתו איך לישם את הדברים, בכמה פעילויות להשתתף, וכו'.
ג) חז"ל אמרו: "נשים במאי קא זכיין? דמשלחי בעלייהו ובנייהו לבי מדרשא". פירוש: מהי זכותן של הנשים, ובמה כל הצלחתן בעוה"ז? בזה ששולחות את בעליהן ובניהן לבית המדרש. נמצאנו למדים מדברי חז"ל שהתפתחותו הרוחנית של האדם תלויה בהיותו בבית המדרש. כי המקום גורם, וכיון שאוירת בית המדרש היא אוירה של תורה ועבודה, ממילא ככל שהאדם נמצא יותר, הוא מושקה יותר ממימי בית המדרש. ובודאי שאז יכול להשתנות ביתר שאת וביתר מהירות. אבל באופן טבעי יש במוכנותן של הנשים להקריב למען ענין זה שאמרו חז"ל מדרגות שונות, יש שמוכנה שבעלה ילך להתפלל ג' פעמים ביום ולא יותר, ויש שמעונינת שילמד כל יום שיעור בדף היומי, ויש המאושרת שבעלה יקום לפנות בוקר לעסוק בתורה, כי אין הרבה כאלה בדור. ויש שמעודדת את בעלה לעסוק בצרכי ציבור ג"כ, כי מבינה שהציבור זקוק לכך, ולא נכון שכל אחד יעסוק רק בצרכיו האיגואיסטיים. ויש רחל אשתו של רבי עקיבא ששלחה אותו לשתים עשרה שנים למקום תורה, וכשחזר לאחר שתים עשרה שנים אמרה שמוכנה לוותר עליו לעוד שתים עשרה שנים. אבל ודאי לא כל אחת מסוגלת לכך. לכן אתם צריכים להחליט באיזו רמה של עבודה אתם רוצים להיות, באיזו דרגת קושי אתם מסוגלים להתמודד, ובכפיפות ג"כ לצרכי הפרנסה שלכם, ולפי"ז תלכו.
ד) באם האדם עושה ויתור ומבין עד כמה גדול המעשה שהוא עושה, כי הוא משרת את מי שאמר והיה העולם, אז הוא אינו מתוסכל, ואינו מרגיש עשוק וגזול ומנוצל. להפך: צריך להיות זה כבוד גדול לאדם לשרת את הקב"ה, מה שהרבה אנשים בעולם אינם זוכים לו. אבל המחשבה הנ"ל צריכה להיות תמיד אצל האדם, כי היא האמת, וצריך לפתחה, לקרוא על כך, לחשוב על כך וכו'. ניהול החיים צריך להיות יום יום שעה שעה בכפוף למחשבה הנ"ל, ואז אפשר להתמודד עם המשימות, בשמחה, ברצון, בהתרוממות הרוח, ולא זו בלבד, אלא עוד לחשוק לרגעים הללו של ההקרבה מתוך ידיעה שדוקא ברגעים הללו נעשה השירות האמיתי של מלך העולם.
ידידכם
אברהם מרדכי גוטליב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה