שאלה: יסלח לי הרב על הרצון להבין שקיים בי, שגורם לי לשאול שאלות שמציקות לי.
כיום, לאחר יותר משלוש שנים של לימוד יום יומי, בשעות הבוקר המוקדמות של כתבי הסולם. כיום שבכללי, אני מצוי בהבנת "נהירו דקיק" של המושגים והרעיונות המובעים בספר ההקדמות, בספר הפתיחה לחכמת הקבלה ואפילו קצת בתלמוד עשר הספירות, נראה לי שאני מצוי בירידה תלולה.
כיום, לאחר יותר משלוש שנים של לימוד יום יומי, בשעות הבוקר המוקדמות של כתבי הסולם. כיום שבכללי, אני מצוי בהבנת "נהירו דקיק" של המושגים והרעיונות המובעים בספר ההקדמות, בספר הפתיחה לחכמת הקבלה ואפילו קצת בתלמוד עשר הספירות, נראה לי שאני מצוי בירידה תלולה.
כיום, שאנחנו לומדים מידי יום את תלמוד עשר הספירות, לומדים את פרשת השבוע מספר הזוהר וחוזרים על ספר ההקדמות. מצד אחד, יש בי את הרצון ללמוד כל יום, עם הרב המלמד שלנו, ואני מרגיש שהלימוד מעניק לי עבודה, משמעות ומטרות אמיתיות לכל רגע בחיים, כמו כן אני מרגיש מידי פעם, כשאני מצליח להבין את החומר הנלמד, סיפוק גדול.
כמו כן אני מבין, שרק ע"י תפילה ולימוד תורה, אוכל לחזק את כוח האמונה שבי, אבל בפועל יש לי בעיה, יש בי חוסר סובלנות חזק ביותר לכל הסביבה, אני מוצא את עצמי יותר ויותר נפרד מהסביבה שלי, ובכלל אין מה לדבר על השפעה לסביבה הקרובה.
אני מבין, שמוטלת עלי החובה למצוא תחבולות שונות בכדי להתחזק בדרך שמתווה בעל הסולם, אבל בפועל אני לא מצליח להשפיע במאומה על הסביבה, ויותר מכך, הסביבה רואה בי "כעוף מוזר" .
אני רוצה מצד אחד לפתח בי את הטבע השני של השפעה, של גילוי פנים כלשהו בתורה ובהשגחה, ומצד שני אני מוצא את עצמי מנותק לחלוטין מהסביבה, וכל זה היה שווה לי, במידה והייתי מרגיש וחושב שמידת קיום המצוות שלי ראויה, אבל אני יודע בוודאות שרמת הקיום המצוות שלי נמצאת בשאול תחתיות.
והשאלה היא: האם הדרך של עבודה על פנימיות האדם על דרך ההשפעה, האם העבודה הפנימית של מציאת הטעם והמשמעות האמיתית של החיים, באמת יעילה לכל אדם בכל שלב?????
כי אני מוצא את עצמי עובד חזק מאוד, על מציאת משמעויות וטעמים פנימים, ופחות ופחות נמשך לקיום מעשי "וחיצוני" של המצוות, כלומר, אם יש מצוה שאני לא מוצא בה את הטעם הפנימי ואת הדרך הרוחנית שלי בתוך המצווה, יש לי טעם מר מאוד בקיומה, כגון תפילת מנחה מתוך חיוב או כפייה, ולא מתוך רצון והשתוקקות אמיתית.
וכמו שכתבת לי במכתבך, שאני צריך לכפות את עצמי לתפילת מנחה, אני לא מצליח!!! אני מרגיש חוסר סובלנות חזק ביותר.
האם לאור כל מה שכתבתי לך כאן, האם אתה עדיין חושב שאני צריך לכפות על עצמי בכוח, גם מצוות שאין לי השתוקקות אמיתית לקימן???
מקווה שאיני מטריד בשאלותי, כמו כן שמעתי שכבוד הרב מעביר שיעור מידי יום ה' בבני ברק בספר פתיחה לחכמת הקבלה, הייתי רוצה לדעת את המקום והשעה, במידה והרב חושב שאני ראוי לשיעור שכזה.
תשובה: בודאי שאני סבור שאתה צריך לכפות את עצמך. הבן, בלימוד חוכמת הקבלה יש סכנה גדולה, כי אדם ממריא עם הלימוד אל על, ומרחף בעניני הכוונה והמחשבה, ואורות עליונים, ובד בבד עם זאת, הוא מתחיל להרגיש טעם מר בקיום המעשי. דבר זה אינו חדש לנו, וכבר ראינו התפשטות מחלה זו רבות. והוא ענין פשוט מאד, כי ברגע שהגוף מרגיש תענוג רוחני מסוים, אזי הדברים הפשוטים כבר מאוסים בעיניו, ומתחיל לזלזל בהם.
ודוקא כאן נתבעת מאיתנו ההתגברות, והליכה בדרך ההשפעה לה', שלא להתחשב בשום פנים ואופן בהרגשה שהגוף משדר לנו, כי אם האדם מקיים לתועלת עצמו, אזי הוא מנווט ע"י הרגשות הגוף, אבל באם הוא רוצה להשפיע לה', מה אכפת לו מה הוא מרגיש? גם לקיים תו"מ באופן כזה, עם הרגשה מרה, ובכפיה, הוא בעל חשיבות גדולה. החשיבות לא נקבעת ע"י הרגשות הגוף, אלא בהתאם לגדלות המלך שאותו אנו משרתים, אפילו השירות הקטן ביותר, בכמות או באיכות.
לא להתפלל מנחה בגלל חוסר טעם והרגשה, זו פשוט קליפה, ואין לתת לה לגיטימציה משום כוון, ובודאי לא לטהר את השרץ בטעמי ובהצטדקויות של קדושה. בענין זה אין פשרות בשום אופן, והוא בלתי נסבל לחלוטין. אני מבין בדבר ששייכת בו תאוה ותענוג, כגון אכילה למשל, שמחמת תאוה לדוגמא אדם נכשל ואכל משהו שאין לו הכשר טוב, וכדומה, כי התאוה בערה בו, אזי הוא מומר לתאבון, שנחשב כמו אנוס. אבל בדבר שאין בו שום תאוה כגון תפילת מנחה, אין שום צידוק לדבר זה, וזו קליפה גמורה. וזה כבר קרוב לגדר מומר להכעיס.
כבר כתב רבינו שאחד מן הדברים העקריים בחיי האדם הוא הסביבה, וכפי הנראה אין סביבתך נותנת לך תמיכה בענין החשיבות העצומה של קיום התו"מ המעשי, וזה חבל, וזה לא נכון, עליך לבוא לסביבה שכן מחשיבה זאת.
באם באופן עקרוני אתה מקבל על עצמך את קיום התו"מ המעשי, ללא שום רפורמות, אתה יכול לבוא לשיעור בבני ברק לנסיון, ובאם לא, אז אינך יכול להיות מחובר אלינו, מטעם חוסר התאמה. לפי תשובתך אוכל לדעת אם לתת לך את הפרטים.
ובענין חוסר סבלנות לסביבה גם זה ענין שנראה לי כטבעי, כי ברגע שהגוף מרגיש איום על האהבה העצמית שלו, כי מתחילים לרחוש באדם רעיונות של אהבת הזולת, אזי הוא מפתח נוגדנים המתגלים בצורה של חוסר סבלנות לזולת, ואפילו שנאה תהומית לזולת. הדברים ברורים, הגוף רוצה להגן על האיום הישיר עליו, ולכן מפתח תכונות אנטי קדושתיות. אבל לאדם אסור לוותר בשום אופן ומצב, ויעשה את המקסימום מצדו, ויגיע למצב של "ויזעקו ותעל שוועתם אל האלקים", והקב"ה הוא רחום וחנון, ולכך מחכה.
ידידך
אמג.
כמו כן אני מבין, שרק ע"י תפילה ולימוד תורה, אוכל לחזק את כוח האמונה שבי, אבל בפועל יש לי בעיה, יש בי חוסר סובלנות חזק ביותר לכל הסביבה, אני מוצא את עצמי יותר ויותר נפרד מהסביבה שלי, ובכלל אין מה לדבר על השפעה לסביבה הקרובה.
אני מבין, שמוטלת עלי החובה למצוא תחבולות שונות בכדי להתחזק בדרך שמתווה בעל הסולם, אבל בפועל אני לא מצליח להשפיע במאומה על הסביבה, ויותר מכך, הסביבה רואה בי "כעוף מוזר" .
אני רוצה מצד אחד לפתח בי את הטבע השני של השפעה, של גילוי פנים כלשהו בתורה ובהשגחה, ומצד שני אני מוצא את עצמי מנותק לחלוטין מהסביבה, וכל זה היה שווה לי, במידה והייתי מרגיש וחושב שמידת קיום המצוות שלי ראויה, אבל אני יודע בוודאות שרמת הקיום המצוות שלי נמצאת בשאול תחתיות.
והשאלה היא: האם הדרך של עבודה על פנימיות האדם על דרך ההשפעה, האם העבודה הפנימית של מציאת הטעם והמשמעות האמיתית של החיים, באמת יעילה לכל אדם בכל שלב?????
כי אני מוצא את עצמי עובד חזק מאוד, על מציאת משמעויות וטעמים פנימים, ופחות ופחות נמשך לקיום מעשי "וחיצוני" של המצוות, כלומר, אם יש מצוה שאני לא מוצא בה את הטעם הפנימי ואת הדרך הרוחנית שלי בתוך המצווה, יש לי טעם מר מאוד בקיומה, כגון תפילת מנחה מתוך חיוב או כפייה, ולא מתוך רצון והשתוקקות אמיתית.
וכמו שכתבת לי במכתבך, שאני צריך לכפות את עצמי לתפילת מנחה, אני לא מצליח!!! אני מרגיש חוסר סובלנות חזק ביותר.
האם לאור כל מה שכתבתי לך כאן, האם אתה עדיין חושב שאני צריך לכפות על עצמי בכוח, גם מצוות שאין לי השתוקקות אמיתית לקימן???
מקווה שאיני מטריד בשאלותי, כמו כן שמעתי שכבוד הרב מעביר שיעור מידי יום ה' בבני ברק בספר פתיחה לחכמת הקבלה, הייתי רוצה לדעת את המקום והשעה, במידה והרב חושב שאני ראוי לשיעור שכזה.
תשובה: בודאי שאני סבור שאתה צריך לכפות את עצמך. הבן, בלימוד חוכמת הקבלה יש סכנה גדולה, כי אדם ממריא עם הלימוד אל על, ומרחף בעניני הכוונה והמחשבה, ואורות עליונים, ובד בבד עם זאת, הוא מתחיל להרגיש טעם מר בקיום המעשי. דבר זה אינו חדש לנו, וכבר ראינו התפשטות מחלה זו רבות. והוא ענין פשוט מאד, כי ברגע שהגוף מרגיש תענוג רוחני מסוים, אזי הדברים הפשוטים כבר מאוסים בעיניו, ומתחיל לזלזל בהם.
ודוקא כאן נתבעת מאיתנו ההתגברות, והליכה בדרך ההשפעה לה', שלא להתחשב בשום פנים ואופן בהרגשה שהגוף משדר לנו, כי אם האדם מקיים לתועלת עצמו, אזי הוא מנווט ע"י הרגשות הגוף, אבל באם הוא רוצה להשפיע לה', מה אכפת לו מה הוא מרגיש? גם לקיים תו"מ באופן כזה, עם הרגשה מרה, ובכפיה, הוא בעל חשיבות גדולה. החשיבות לא נקבעת ע"י הרגשות הגוף, אלא בהתאם לגדלות המלך שאותו אנו משרתים, אפילו השירות הקטן ביותר, בכמות או באיכות.
לא להתפלל מנחה בגלל חוסר טעם והרגשה, זו פשוט קליפה, ואין לתת לה לגיטימציה משום כוון, ובודאי לא לטהר את השרץ בטעמי ובהצטדקויות של קדושה. בענין זה אין פשרות בשום אופן, והוא בלתי נסבל לחלוטין. אני מבין בדבר ששייכת בו תאוה ותענוג, כגון אכילה למשל, שמחמת תאוה לדוגמא אדם נכשל ואכל משהו שאין לו הכשר טוב, וכדומה, כי התאוה בערה בו, אזי הוא מומר לתאבון, שנחשב כמו אנוס. אבל בדבר שאין בו שום תאוה כגון תפילת מנחה, אין שום צידוק לדבר זה, וזו קליפה גמורה. וזה כבר קרוב לגדר מומר להכעיס.
כבר כתב רבינו שאחד מן הדברים העקריים בחיי האדם הוא הסביבה, וכפי הנראה אין סביבתך נותנת לך תמיכה בענין החשיבות העצומה של קיום התו"מ המעשי, וזה חבל, וזה לא נכון, עליך לבוא לסביבה שכן מחשיבה זאת.
באם באופן עקרוני אתה מקבל על עצמך את קיום התו"מ המעשי, ללא שום רפורמות, אתה יכול לבוא לשיעור בבני ברק לנסיון, ובאם לא, אז אינך יכול להיות מחובר אלינו, מטעם חוסר התאמה. לפי תשובתך אוכל לדעת אם לתת לך את הפרטים.
ובענין חוסר סבלנות לסביבה גם זה ענין שנראה לי כטבעי, כי ברגע שהגוף מרגיש איום על האהבה העצמית שלו, כי מתחילים לרחוש באדם רעיונות של אהבת הזולת, אזי הוא מפתח נוגדנים המתגלים בצורה של חוסר סבלנות לזולת, ואפילו שנאה תהומית לזולת. הדברים ברורים, הגוף רוצה להגן על האיום הישיר עליו, ולכן מפתח תכונות אנטי קדושתיות. אבל לאדם אסור לוותר בשום אופן ומצב, ויעשה את המקסימום מצדו, ויגיע למצב של "ויזעקו ותעל שוועתם אל האלקים", והקב"ה הוא רחום וחנון, ולכך מחכה.
ידידך
אמג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה