כפייה ברוחניות 1

שאלה: למדנו שאין כפייה ברוחניות, כמו כן למדנו שתפילה אמיתית דורשת הכנה של מעשה, ושל דיבור, כלומר שיש עניין אמיתי להגיע לתפילה במצב מוכנות מאוד מסוים, בכדי שהתפילה תוכל לעשות את פעולתה, שאם לא כן, ישנו חשש שהתפילה במצב הטוב, תהיה ריקנית, או שחס ושלום תקלקל. והשאלה היא, אם אני מרגיש מוטרד, או במצב רוח שאינו מתאים למצב של תפילה, האם עלי בכל זאת לכוף על עצמי את התפילה, כי הרי ידוע המדרש "מעוות אינו יכול לתקן", זאת אומרת שבכל מצב יש להתפלל, כי אחרת ישאר החסרון של התפילה בזמן המסוים. אז איך אפשר לגשר בין שתי הדרישות הללו?
תשובה: כך שמעתי מאדמו"ר זצ"ל ה"ברכת שלום" זי"ע: כתוב "כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני". פירוש: אם אדם רואה שגופו אינו מוכן לעשות מצוה מסוימת, ובמקרה דנן מדובר על תפילה, הריהו צריך לכפות את גופו, ולהכריח את עצמו להתפלל, ללא שום סנטימנטים. כפי שחיל צריך לשמוע בקול מפקדיו, ללא הבנה. כי פעולת הכפיה תפעל באדם בכל זאת פעולה נפשית לטובה, ואח"כ יתרצה לעשות את המצוה גם ללא כפיה. כפי שרואים בגשמיות, שילד אינו רוצה לאכול בשום אופן, כי יותר מתאים לו לשחק, א"כ לוקחים ההורים את הילד ומאכילים אותו בכח, כי אין ברירה. ומ"מ הגם שאכילה זו נכפית על הילד, הגוף מקבל תזונה מאכילה זו. כך גם ברוחניות.
ובאמת מצב זה שבו האדם כופה את עצמו, עדיין אינו נבחן לרוחניות, כי "אין כפיה ברוחניות" כפי שאמרת, אבל ע"י שכופה את גופו, יזכה אח"כ לרוחניות, היינו יזכה שהשי"ת יתן בו הארת אמונה, שעל ידה יתפלל להשי"ת בשמחה ובדביקות.
בברכה ידידך
אברהם מרדכי גוטליב