שאלה: בענין הפסוק "והדגה אשר ביאור תמות" שמות פרק ז' פס' י"ח), אם מצרים והיאור חטאו, הדגה מה חטאה?
תשובה: א) באופן כללי יל"ד, שלדומם צומח חי, אין ערך בפני עצמם, אלא הם עולים ויורדים עם האדם. ולכן אם האדם חוטא הוא גורם נזק לכל סביבתו, ואם הוא צדיק הוא גורם תועלת לכל סביבתו.
ב) כתוב: "דאגה בלב איש ישיחנה", והפירוש הידוע הוא, שאדם שיש לו מועקה בלב, יספר זאת לאחרים, ועי"כ יקל על עצמו. אבל כתוב מאידך גיסא: "שווא תשועת אדם", היינו שאדם אינו יכול לעזור לאדם, אלא רק השי"ת יכול לעזור לאדם. א"כ: דאגה בלב איש ישיחנה להקב"ה. ורבותינו דורשים שענין הדאגה לפי זה מקבל מימד חיובי. כי הדאגות לוחצות את האדם, ומדכאות אותו עד עפר, ואז מוכרח להתקשר עם הקב"ה בתפילה ובזעקה. וזהו הענין היותר נפלא בעולמו של אדם, כאשר האדם הקטן והשפל מתקשר להשי"ת.
נמצא הדאגה היא חסרון שעל ידו יכול האדם להמשיך גילוי ה' בתוך עולמו. והנה ידוע ההבדל בין ישמעאל לעשו, שישמעאל נוטה יותר לאמונה, ואילו עשו נוטה יותר לידיעה, וישראל הם הקו האמצעי הכולל את ב' ההפכים יחד. ובכדי להמשיך ידיעת ה', צריך האדם לחסרונות ודאגות, דאל"כ אין לו כח המניע להמשיך את ידיעת ה', אין לו את הצורך, וזהו ענין "דואג האדומי", דמכיון ששייך לאדום, שענינה בידיעת ה', ע"כ היה מאופין בדאגות.
וז"ע קליפת מצרים היושבת על שפת היאור, כי היאור מרמז על החפץ באור ובהתגלות ה'. כי כל אדם רוצה באופן טבעי לעבוד את ה' מתוך הרגשת אלוקותו, שאז יש בו תענוג גדול, ויש לו טעם בתו"מ, יותר מכל תענוגי העוה"ז. אולם השי"ת רוצה שנעבדו דוקא באמונה, ולא מתוך הרגשה וידיעה. וזוהי המכה הראשונה שנתן השי"ת לקליפת מצרים שבאדם, שכל מי היאור נהפכו לדם, ודם הוא מלשון דומם ודממה, שאין בו לכאורה חיות. היינו שלקח מהם את כל גילוי האור, והמתיקות של ההארה שהורגלו אליה, ונשארו בבחי' דוממים. וזהו שכתוב "וידום אהרן" אחר מות שני בניו, כי ענין הדם מורה גם על השתקת הרצון לקבל, וקבלת עול מלכות שמים באמונה. וזוהי המכה הראשונה שמקבל המצרים שבאדם, שאין לו חיות, אלא צריך ללכת באמונה. וזהו שכתוב: "והדגה אשר ביאור מתה", דהנה הדאגה היא הכלי להמשיך את האור העליון כנ"ל, אבל מכיון שהקב"ה הפקיע מהם את גילוי האור, נמצא שאין עוד שימוש בענין דאגה, והדאגה מתה, כי אין בה חפץ ותועלת, דמכאן ואילך הקב"ה רוצה שילכו באמונה, ולא בידיעה.
תשובה: א) באופן כללי יל"ד, שלדומם צומח חי, אין ערך בפני עצמם, אלא הם עולים ויורדים עם האדם. ולכן אם האדם חוטא הוא גורם נזק לכל סביבתו, ואם הוא צדיק הוא גורם תועלת לכל סביבתו.
ב) כתוב: "דאגה בלב איש ישיחנה", והפירוש הידוע הוא, שאדם שיש לו מועקה בלב, יספר זאת לאחרים, ועי"כ יקל על עצמו. אבל כתוב מאידך גיסא: "שווא תשועת אדם", היינו שאדם אינו יכול לעזור לאדם, אלא רק השי"ת יכול לעזור לאדם. א"כ: דאגה בלב איש ישיחנה להקב"ה. ורבותינו דורשים שענין הדאגה לפי זה מקבל מימד חיובי. כי הדאגות לוחצות את האדם, ומדכאות אותו עד עפר, ואז מוכרח להתקשר עם הקב"ה בתפילה ובזעקה. וזהו הענין היותר נפלא בעולמו של אדם, כאשר האדם הקטן והשפל מתקשר להשי"ת.
נמצא הדאגה היא חסרון שעל ידו יכול האדם להמשיך גילוי ה' בתוך עולמו. והנה ידוע ההבדל בין ישמעאל לעשו, שישמעאל נוטה יותר לאמונה, ואילו עשו נוטה יותר לידיעה, וישראל הם הקו האמצעי הכולל את ב' ההפכים יחד. ובכדי להמשיך ידיעת ה', צריך האדם לחסרונות ודאגות, דאל"כ אין לו כח המניע להמשיך את ידיעת ה', אין לו את הצורך, וזהו ענין "דואג האדומי", דמכיון ששייך לאדום, שענינה בידיעת ה', ע"כ היה מאופין בדאגות.
וז"ע קליפת מצרים היושבת על שפת היאור, כי היאור מרמז על החפץ באור ובהתגלות ה'. כי כל אדם רוצה באופן טבעי לעבוד את ה' מתוך הרגשת אלוקותו, שאז יש בו תענוג גדול, ויש לו טעם בתו"מ, יותר מכל תענוגי העוה"ז. אולם השי"ת רוצה שנעבדו דוקא באמונה, ולא מתוך הרגשה וידיעה. וזוהי המכה הראשונה שנתן השי"ת לקליפת מצרים שבאדם, שכל מי היאור נהפכו לדם, ודם הוא מלשון דומם ודממה, שאין בו לכאורה חיות. היינו שלקח מהם את כל גילוי האור, והמתיקות של ההארה שהורגלו אליה, ונשארו בבחי' דוממים. וזהו שכתוב "וידום אהרן" אחר מות שני בניו, כי ענין הדם מורה גם על השתקת הרצון לקבל, וקבלת עול מלכות שמים באמונה. וזוהי המכה הראשונה שמקבל המצרים שבאדם, שאין לו חיות, אלא צריך ללכת באמונה. וזהו שכתוב: "והדגה אשר ביאור מתה", דהנה הדאגה היא הכלי להמשיך את האור העליון כנ"ל, אבל מכיון שהקב"ה הפקיע מהם את גילוי האור, נמצא שאין עוד שימוש בענין דאגה, והדאגה מתה, כי אין בה חפץ ותועלת, דמכאן ואילך הקב"ה רוצה שילכו באמונה, ולא בידיעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה