שאלה: בפרק ה' בתע"ס אות ל"א אומר הרב: "שאחרי זה חזרו אור ראיית העיין ואור הנפש שיצא מן הפה ושניהם חזרו להסתלק למעלה.."
האור הפנימי מגדיר את אור ראיית העיין כאור ישר, הינו האור שמתקבל בגוף עד המלכות, שמתקבל ע"מ להשפיע. ואור הנפש הוא אור חוזר, אותו האור שהמלכות דגוף דחתה מבחינתה.
לאחר מכן אומר האור פנימי: "הכלים דגוף אינם נעשים אלא ע"י הסתלקות אור ישר ואור חוזר למעלה", כי אז מסתלק האור מן הכלי וניכר החסרון. שאלתי היא - האם ההתיחסות לאור החוזר שחייב להסתלק הוא מאחר שאף האור החוזר שנדחה מן המלכות דטבור בכל זאת מוסיף הארה כל שהיא למלכות, שאף היא חייבת להסתלק מן הכלי, או שהסתלקות האור החוזר מן המלכות, הוזכר כאן רק אגב הסתלקות האור ישר, שמציאותו בכלי המלכות בחלק התוך היא לבדה מונעת את היכר הכלי?
תשובה: האו"ח הוא הכוונה דעמ"נ להשפיע, וכל זמן שהוא נמצא, אין סיבה שהאו"י יסתלק. לכן חייבים להסתלק יחד. לכן מה שכתבת כסברה ראשונה נכון.
אמג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה