שאלה: אנו קוראים כל שבת את המאמרים של אדמו"ר הרב"ש בהתאם לפרשת השבוע. שם מפרש הרב אשלג זצ"ל פסוקים מסוימים מהפרשה עפ"י פנימיות התורה. השאלה היא כזו: איך אנו אמורים להבין את פסוקי התורה כפשטם או בפנימיותם? 70 פנים לתורה, וכולם אמת. השאלה היא - היכן האמת המדויקת? הרי התורה היא רוחנית, ומדברת בלשון בני אדם, וכאשר יורדים לעומק, הדברים אינם כפשוטם, הדברים שונים לגמרי ממה שלומדים בבית ספר או בסמינרים.
תשובה: א) רבינו בעל הסולם כותב שהאמת המדויקת היא מה שמועיל לאדם ומקדם אותו. ולכן: אם פשט התורה מקדם את האדם ועושה אותו לאדם יותר טוב, מבחינה מעשית, ופנימיות התורה אינה מדברת אליו, כי עדיין אינו בשל להבין את התורה בצורה נפשית שכזו, אלא רק בצורה גשמית, אזי עבור אותו אדם, זוהי האמת. ובמקרה שהאדם הוא אדם מפותח, ויש לו את היכולת להשכיל את התורה בצורה פנימית נפשית, נמצא שפנימיות התורה היא זו שמרוממת את האדם ומקדמת אותו, אזי היא האמת המדויקת עבור האדם. ואם שניהם מועילים לאדם ומזככים אותו, אזי שניהם אמת. הגדרת האמת היא פונקציונלית - יחסית לתועלת שהאדם מקבל.
ב) במעשה יהודה ותמר מפרש רבינו בפירוש "הסולם" על ספר הזוהר הקדוש (פרשת אחרי מות), שאכן המעשה ארע בגשמיות, אלא היות וכל המציאות הגשמית נחתמת מן המציאות הרוחנית, כי המציאות הרוחנית היא השורש והמציאות הגשמית היא ענף מאותו השורש. ע"כ הגם שיהודה ותמר אכן עשו כל מה שמתואר בתורה בגשמיות, מ"מ כוונתם היתה לעורר את השורשים הנפשיים הרוחניים של אותם ענפים גשמיים שבהם אחזו. כי יש כלל בזה"ק: "בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא", תרגום: במעשה שלמטה מתעורר המעשה שלמעלה. כלומר, אם האדם הוא אדם נעלה ומרומם מעל הרצון לקבל שלו, אזי הוא מסוגל ע"י מעשים תחתונים לעורר את שורשיהם הרוחניים, שעי"כ יושפע שפע אור אלוקות לכל העולמות ולו עצמו. ולפי ענ"ד כדאי ללמוד כך את כל התורה כולה, היינו כל המתואר אכן ארע, אולם אין החיצוניות המתוארת עיקר, אלא הפנימיות המושגת ע"י המתואר היא העיקר, באשר היא הדנה בהתקרבות האדם לאלוקיו באופן מדויק, וזהו כל הנרצה.
וכל זה לגבי סיפורי התנ"ך. אבל לגבי המצוות הקיומיות ודאי שצריך קודם כל לקיימן כפשוטן, ללא שום התחכמות, ואח"כ אפשר גם לנסות להשכיל את פנימיות המצוות, ומטרות השפעתן על נפש האדם.
תשובה: א) רבינו בעל הסולם כותב שהאמת המדויקת היא מה שמועיל לאדם ומקדם אותו. ולכן: אם פשט התורה מקדם את האדם ועושה אותו לאדם יותר טוב, מבחינה מעשית, ופנימיות התורה אינה מדברת אליו, כי עדיין אינו בשל להבין את התורה בצורה נפשית שכזו, אלא רק בצורה גשמית, אזי עבור אותו אדם, זוהי האמת. ובמקרה שהאדם הוא אדם מפותח, ויש לו את היכולת להשכיל את התורה בצורה פנימית נפשית, נמצא שפנימיות התורה היא זו שמרוממת את האדם ומקדמת אותו, אזי היא האמת המדויקת עבור האדם. ואם שניהם מועילים לאדם ומזככים אותו, אזי שניהם אמת. הגדרת האמת היא פונקציונלית - יחסית לתועלת שהאדם מקבל.
ב) במעשה יהודה ותמר מפרש רבינו בפירוש "הסולם" על ספר הזוהר הקדוש (פרשת אחרי מות), שאכן המעשה ארע בגשמיות, אלא היות וכל המציאות הגשמית נחתמת מן המציאות הרוחנית, כי המציאות הרוחנית היא השורש והמציאות הגשמית היא ענף מאותו השורש. ע"כ הגם שיהודה ותמר אכן עשו כל מה שמתואר בתורה בגשמיות, מ"מ כוונתם היתה לעורר את השורשים הנפשיים הרוחניים של אותם ענפים גשמיים שבהם אחזו. כי יש כלל בזה"ק: "בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא", תרגום: במעשה שלמטה מתעורר המעשה שלמעלה. כלומר, אם האדם הוא אדם נעלה ומרומם מעל הרצון לקבל שלו, אזי הוא מסוגל ע"י מעשים תחתונים לעורר את שורשיהם הרוחניים, שעי"כ יושפע שפע אור אלוקות לכל העולמות ולו עצמו. ולפי ענ"ד כדאי ללמוד כך את כל התורה כולה, היינו כל המתואר אכן ארע, אולם אין החיצוניות המתוארת עיקר, אלא הפנימיות המושגת ע"י המתואר היא העיקר, באשר היא הדנה בהתקרבות האדם לאלוקיו באופן מדויק, וזהו כל הנרצה.
וכל זה לגבי סיפורי התנ"ך. אבל לגבי המצוות הקיומיות ודאי שצריך קודם כל לקיימן כפשוטן, ללא שום התחכמות, ואח"כ אפשר גם לנסות להשכיל את פנימיות המצוות, ומטרות השפעתן על נפש האדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה