שאלה: א. האם "מרבה דעת מרבה מכאוב" נכון לגבי תורה ועבודה אמיתית? האם זו הסיבה שבאופן כללי השמחה בקהילת אשלג היא מאופקת מאד?
ב. האם השחרור הטבעי וכל בטוי חיצוני נלהב של שמחה משמעותו כסילות וקלות הדעת?
תשובה: משפט זה שנקטת בו "מרבה דעת מרבה מכאוב" הוא נכון וקולע מאין כמוהו. כי להולכים בדרכי עבדות ה' באמת יש מכאובים, בהיות חלק מעבדות ה' ירידה למצרים, ולרדת למצרים, ולהיות משועבד לרצון לקבל, זה כואב מאד. ובאמת כולם נמצאים במצרים, רק בהעדר הכרה בדבר, אין מכאוב, וע"י עבדות ה' האדם מכיר בזאת שהוא נמצא בשעבוד מצרים. ועכ"ז אני חוזר על דברי הנ"ל, שלדעתי השמחה היותר גדולה היא דוקא אצל עבדי ה', כי ככל שהגלות יותר גדולה, כך גם גודל הגאולה. אבל זוהי שמחה אמיתית, שמחה של קדושה, ואין לה מניעה להתבטאות גם באופן חיצוני, אם כי מטבע הדברים, כיון שעבדות ה' היא ענין פנימי בעקרו, לכן רובה של השמחה היא פנימית, ורק מקצתה גולשת החוצה. ולאלה שאין גלות, יש מניעה לחוש את שמחת הגאולה. ודוקא אצלם יש ביטוים חיצוניים יותר גדולים ומופרזים, כי "איסטרא בלגינא קיש קיש קריא" (חבית ריקה כאשר מתגלגלת משמיעה קולות רעש גדולים, משא"כ חבית מליאה אינה משמיעה קולות רעש חיצונים).
אצרף כאן ברשותך מכתב של אדמו"ר הברכת שלום זצ"ל לאחד מבחירי תלמידיו, מתוך הספר ברכת שלום מכתבים, בענין דנן:
לכן תדע אחי, כי בכדי לקבל את דרך האמת ודבר אמת של אאמו"ר זצ"ל, אין כעת הרבה אנשים שיהיו מסוגלים לשמוע דבר אמת, כי רק הרבה ילדים אתה רואה.
ומה אוכל לומר לך בזמן שאתה נמצא בבית התינוקות, ואתה מתפעל מהם, שאתה כותב לי שהילדים הם עליזים ושמחים - כי כן דרך התינוק שיהיה עליז ושמח. וידוע הכלל שאין מתחשבים בתינוק בזמן שהוא בוכה ובזמן שהוא שמח, מטעם כי כל התפעלותו והרגשתו וחסרונו הם רק על דברים של מה בכך. ובזמן שאתה רואה שהתינוק בוכה בזמן התפילה אתה מתפעל, וכן בזמן שהוא שמח ורוקד אתה מתפעל, וכותב שאתה מקנא בילדים איך שהם עליזים ורוקדים - ומה אתה רוצה, להיות בחזרה בחינת תינוק?! תדע לך אחי כי כבר עבר לך זמן הילדות, כי טרם שנכנסת לחדר של אאמו"ר זצ"ל היית רוקד כמותם, וד"ל.
ממכתב זה רואים שאין להתפעל מריקודים ושירים של אנשים שלא שייכים לעבדות ה', כי זו אינה שמחה אמיתית. אבל להגיע לשמחה אמיתית זה יותר קשה, מאידך גיסא זהו ענין רוחני נצחי, ולא ענין חולף זמני.
תשובה: משפט זה שנקטת בו "מרבה דעת מרבה מכאוב" הוא נכון וקולע מאין כמוהו. כי להולכים בדרכי עבדות ה' באמת יש מכאובים, בהיות חלק מעבדות ה' ירידה למצרים, ולרדת למצרים, ולהיות משועבד לרצון לקבל, זה כואב מאד. ובאמת כולם נמצאים במצרים, רק בהעדר הכרה בדבר, אין מכאוב, וע"י עבדות ה' האדם מכיר בזאת שהוא נמצא בשעבוד מצרים. ועכ"ז אני חוזר על דברי הנ"ל, שלדעתי השמחה היותר גדולה היא דוקא אצל עבדי ה', כי ככל שהגלות יותר גדולה, כך גם גודל הגאולה. אבל זוהי שמחה אמיתית, שמחה של קדושה, ואין לה מניעה להתבטאות גם באופן חיצוני, אם כי מטבע הדברים, כיון שעבדות ה' היא ענין פנימי בעקרו, לכן רובה של השמחה היא פנימית, ורק מקצתה גולשת החוצה. ולאלה שאין גלות, יש מניעה לחוש את שמחת הגאולה. ודוקא אצלם יש ביטוים חיצוניים יותר גדולים ומופרזים, כי "איסטרא בלגינא קיש קיש קריא" (חבית ריקה כאשר מתגלגלת משמיעה קולות רעש גדולים, משא"כ חבית מליאה אינה משמיעה קולות רעש חיצונים).
אצרף כאן ברשותך מכתב של אדמו"ר הברכת שלום זצ"ל לאחד מבחירי תלמידיו, מתוך הספר ברכת שלום מכתבים, בענין דנן:
לכן תדע אחי, כי בכדי לקבל את דרך האמת ודבר אמת של אאמו"ר זצ"ל, אין כעת הרבה אנשים שיהיו מסוגלים לשמוע דבר אמת, כי רק הרבה ילדים אתה רואה.
ומה אוכל לומר לך בזמן שאתה נמצא בבית התינוקות, ואתה מתפעל מהם, שאתה כותב לי שהילדים הם עליזים ושמחים - כי כן דרך התינוק שיהיה עליז ושמח. וידוע הכלל שאין מתחשבים בתינוק בזמן שהוא בוכה ובזמן שהוא שמח, מטעם כי כל התפעלותו והרגשתו וחסרונו הם רק על דברים של מה בכך. ובזמן שאתה רואה שהתינוק בוכה בזמן התפילה אתה מתפעל, וכן בזמן שהוא שמח ורוקד אתה מתפעל, וכותב שאתה מקנא בילדים איך שהם עליזים ורוקדים - ומה אתה רוצה, להיות בחזרה בחינת תינוק?! תדע לך אחי כי כבר עבר לך זמן הילדות, כי טרם שנכנסת לחדר של אאמו"ר זצ"ל היית רוקד כמותם, וד"ל.
ממכתב זה רואים שאין להתפעל מריקודים ושירים של אנשים שלא שייכים לעבדות ה', כי זו אינה שמחה אמיתית. אבל להגיע לשמחה אמיתית זה יותר קשה, מאידך גיסא זהו ענין רוחני נצחי, ולא ענין חולף זמני.
ב. ודאי שלא. השמחה הפנימית מותר לה שתגלוש לריקודים שירים חיצוניים, ותפעיל את הגוף בכל האפשרויות כולן.
בכבוד רב,
א.מ. גוטליב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה