שאלה: כאשר אחד מהחברים שקשור לבית מדרש מפסיק להגיע ומתרחק, כיצד אפשר לעזור לו?
תשובה: באם חבר נפל, ונעשה מיואש, תלוי מה הוא מבקש, ומה חסר לו: אם הוא מבקש מהחברים סעד של אמונה, כלומר שאומר שזה מה שמבקש: שהחברים יביאו בפניו דברי אמונה, עמ"נ שיוכל להתעשת ולהתרומם, אזי מצוה לעזור לו.
אבל באם החסרון שלו הוא על גשמיות, דהיינו זה מה שבוער בו כרגע, וזה מה שרוצה להשיג: תאוות גשמיות / שקט ומנוחה / רוצה לחזור לדרך הכלל, היינו להיות דתי כמו כל הדתיים, ללא עבודת המסכים כנגד הטבע, אלא פשוט לקיים תורה ומצוות מבחינה מעשית בשקט ומנוחה כמו כולם, ולא רוצה לשבור את ראשו בבירורי אמת ושקר / רוצה להיות עם המשפחה, וכו'. אזי אי אפשר לעזור לו, כי אינך יכול לתת לאדם מה שאינו רוצה. ואז צריך לעזבו לנפשו, ולא לרדוף אחריו, ולא לנסות לשכנעו, לא להסביר לו את החשיבות של ישיבת החברים, או הלימוד לפנות בוקר, וכו' וכו', כי אינו מבקש כעת דברי אמונה. אלא צריך להניח לו לילך בדרכי חייו, ובאם יש לו שייכות לאמת, אזי אחרי שיעבור את סאת היסורים שלו, יחזור חזרה. ובאם לא השי"ת ינחנו כפי שצריך. וכשהיה קורה מקרה כזה אצל אדמו"ר זצ"ל (וקרו מקרים כאלו), ובאו החברים לשאול האם לדבר עם אדם זה, ולנסות לשכנעו לחזור, היה אדמו"ר זצ"ל אומר: לאז העם, זאל הער לויפען - הניחו לו, שירוץ הלאה.........
מאידך גיסא אין להחרים אדם כזה, צריך לומר לו שלום כאשר נפגשים עמו במקרה, או אם מגיע לבית המדרש פתאם אפשר להתענין בשלומו. ובאם שואל - אפשר לדבר עמו אך ורק אודות דברים חיוביים של בית המדרש, והשגחת ה', דברי שמחה ותקוה. ואם צריך איזו עזרה גשמית אפשר לעזור לו. ואין לשאלו: מדוע לא באת, ולנסות לחייבו שום חיוב, או לנסות לעורר את מצפונו וכדומה.
מאידך גיסא צריך להזהר מדעות זרות שעלולות לנשוב בו, כי טבעו של אדם שכאשר מאיזו סיבה שלא תהיה הוא מתרחק מן הקדושה, אזי הוא מפתח בתוך עצמו דעות שונות שיצדיקו את מעשיו. ואינו אומר אז שזרקו אותו מן השמים מחוץ לקדושה, אלא שיש לו דעות שונות להצדיק את עצמו.
ב) באם אני מרגיש שיש בי אהבה כ"כ גדולה לחבר, עד שאיני מסוגל לחיות בלעדיו, ונפשי קשורה בנפשו, אז מותר לי ללכת ולדבר אל לבו. אבל באם אני רוצה לדבר אל לבו, לא מתוך שנפשי בוערת באהבתו, אלא מתוך זה שאני נעשה מרוגז – מה פתאם החבר הזה מפנה לכולנו עורף, ופתאם עוזב את כל הסדרים שלנו, וכאילו הוא מכריז שמאס בכל הסדרים שלנו? וא"כ זה פוגע ברצון לקבל שלנו: איך יתכן שחבר פלוני אינו מוכן לשאת בעול עם כולם, איזו הפקרות זו? ועזיבתו היא כאילו מכריז: אתם ודרככם אינכם שוים בעיני. א"כ הפניה שלי אליו היא מתוך רצון לשלוט עליו, ולא מתוך אהבתו, ע"כ במצב כזה אסור לי לפנות אליו, כי כל זה בא מתוך הרצון לקבל שלי, שרוצה לשלוט עליו.
אלא הדרך צריכה להיות הפוכה: אנו צריכים לשלוט על עצמינו, ולא על השני, ובאם השני מחמת מצוקה שלו, קיבל החלטות לפרוש מן הדרך שלנו ומבית המדרש, צריכים לאחל לו הצלחה רבה, וליתן לו לילך לדרכו. וצריך לחשוב עליו כך: אדם כ"כ יקר ואהוב, באם הוא סבור שיהיה לו יותר טוב במקום אחר, או בדרך אחרת, אזי נאחל לו הצלחה וכל טוב, כי דוקא מתוך זה שהוא כ"כ יקר לנו, אזי צריכים לשאוף שאכן יהיה לו את הטוב ביותר, ולא לחשוב רק על עצמינו. (ובדרך כלל נכונה האפשרות השניה, היינו שהפניה אל הפורש היא מתוך הרצון לקבל, ולא מתוך אהבה. ויותר מכך: אם באמת היתה לי אהבה אמיתית אליו, ודאי שלא היה פורש.)
אבל באם החסרון שלו הוא על גשמיות, דהיינו זה מה שבוער בו כרגע, וזה מה שרוצה להשיג: תאוות גשמיות / שקט ומנוחה / רוצה לחזור לדרך הכלל, היינו להיות דתי כמו כל הדתיים, ללא עבודת המסכים כנגד הטבע, אלא פשוט לקיים תורה ומצוות מבחינה מעשית בשקט ומנוחה כמו כולם, ולא רוצה לשבור את ראשו בבירורי אמת ושקר / רוצה להיות עם המשפחה, וכו'. אזי אי אפשר לעזור לו, כי אינך יכול לתת לאדם מה שאינו רוצה. ואז צריך לעזבו לנפשו, ולא לרדוף אחריו, ולא לנסות לשכנעו, לא להסביר לו את החשיבות של ישיבת החברים, או הלימוד לפנות בוקר, וכו' וכו', כי אינו מבקש כעת דברי אמונה. אלא צריך להניח לו לילך בדרכי חייו, ובאם יש לו שייכות לאמת, אזי אחרי שיעבור את סאת היסורים שלו, יחזור חזרה. ובאם לא השי"ת ינחנו כפי שצריך. וכשהיה קורה מקרה כזה אצל אדמו"ר זצ"ל (וקרו מקרים כאלו), ובאו החברים לשאול האם לדבר עם אדם זה, ולנסות לשכנעו לחזור, היה אדמו"ר זצ"ל אומר: לאז העם, זאל הער לויפען - הניחו לו, שירוץ הלאה.........
מאידך גיסא אין להחרים אדם כזה, צריך לומר לו שלום כאשר נפגשים עמו במקרה, או אם מגיע לבית המדרש פתאם אפשר להתענין בשלומו. ובאם שואל - אפשר לדבר עמו אך ורק אודות דברים חיוביים של בית המדרש, והשגחת ה', דברי שמחה ותקוה. ואם צריך איזו עזרה גשמית אפשר לעזור לו. ואין לשאלו: מדוע לא באת, ולנסות לחייבו שום חיוב, או לנסות לעורר את מצפונו וכדומה.
מאידך גיסא צריך להזהר מדעות זרות שעלולות לנשוב בו, כי טבעו של אדם שכאשר מאיזו סיבה שלא תהיה הוא מתרחק מן הקדושה, אזי הוא מפתח בתוך עצמו דעות שונות שיצדיקו את מעשיו. ואינו אומר אז שזרקו אותו מן השמים מחוץ לקדושה, אלא שיש לו דעות שונות להצדיק את עצמו.
ב) באם אני מרגיש שיש בי אהבה כ"כ גדולה לחבר, עד שאיני מסוגל לחיות בלעדיו, ונפשי קשורה בנפשו, אז מותר לי ללכת ולדבר אל לבו. אבל באם אני רוצה לדבר אל לבו, לא מתוך שנפשי בוערת באהבתו, אלא מתוך זה שאני נעשה מרוגז – מה פתאם החבר הזה מפנה לכולנו עורף, ופתאם עוזב את כל הסדרים שלנו, וכאילו הוא מכריז שמאס בכל הסדרים שלנו? וא"כ זה פוגע ברצון לקבל שלנו: איך יתכן שחבר פלוני אינו מוכן לשאת בעול עם כולם, איזו הפקרות זו? ועזיבתו היא כאילו מכריז: אתם ודרככם אינכם שוים בעיני. א"כ הפניה שלי אליו היא מתוך רצון לשלוט עליו, ולא מתוך אהבתו, ע"כ במצב כזה אסור לי לפנות אליו, כי כל זה בא מתוך הרצון לקבל שלי, שרוצה לשלוט עליו.
אלא הדרך צריכה להיות הפוכה: אנו צריכים לשלוט על עצמינו, ולא על השני, ובאם השני מחמת מצוקה שלו, קיבל החלטות לפרוש מן הדרך שלנו ומבית המדרש, צריכים לאחל לו הצלחה רבה, וליתן לו לילך לדרכו. וצריך לחשוב עליו כך: אדם כ"כ יקר ואהוב, באם הוא סבור שיהיה לו יותר טוב במקום אחר, או בדרך אחרת, אזי נאחל לו הצלחה וכל טוב, כי דוקא מתוך זה שהוא כ"כ יקר לנו, אזי צריכים לשאוף שאכן יהיה לו את הטוב ביותר, ולא לחשוב רק על עצמינו. (ובדרך כלל נכונה האפשרות השניה, היינו שהפניה אל הפורש היא מתוך הרצון לקבל, ולא מתוך אהבה. ויותר מכך: אם באמת היתה לי אהבה אמיתית אליו, ודאי שלא היה פורש.)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה