שאלה: כבוד הרב, לומדים הרי שהבורא הוא רחמן ומרחם על כל בריותיו, ולכן אני מבין שגם היחס של האדם לכל הבריות צריך להיות של רחמים, אז אין אפשר להסביר את ענין הקרבנות או את הכפרות ביום כיפור שלכאורה זה ניצול של בעלי החיים לצרכי האדם ללא רחמים?
תשובה: טבע של רחמנות לגבי בעלי חיים הוא טוב, כי זו מידתם של ישראל, שהם רחמנים. טבע זה הוא רצוי ויקר.
מאידך גיסא תפקידנו בחיים, אינו לפעול אך ורק ע"פ טבעינו, אלא לכופף את עצמינו לרצון הבורא יתברך. לפעמים טבעינו מתאים לרצון הבורא יתברך, ואז נדמה לנו שאנו מקיימים את רצונו, אבל כאשר רצון הבורא וטבעינו הם הפוכים, אז אנו נוכחים לדעת, שאין אנו יכולים לקיים את רצונו, אלא בעצם מקיימים את רצונינו.
לפי תפישתי פני הדברים הם כך:
הבורא יתברך ברא את כל המציאות הזו. הבורא מוגדר ע"י חכמינו כ"טוב המוחלט", כאב הרחמן, וכו'. אנחנו ודאי לא יותר רחמנים ממנו. ובכל זאת הבורא יתברך קבע, שהדומם, הצומח והחי, ישמשו את האדם באופנים שונים.
בצומח אין אנו מזהים סימני חיות מובהקים, ולכן אין לבינו מיצר על כך שאנו מנתקים תפוח מן הענף שלו, למרות שאנו מנתקים אותו ממקור חיותו. ואח"כ אנו חותכים אותו בסכין ובשינים. אבל יש לדעת שגם בתפוח יש חיות מסוימת, רק שאינה כ"כ מורגשת כפי החיות שבחי, ולכן אין ליבנו נוקפינו. אבל למעשה גם בתפוח אנו מבצעים אותה פעולה, של ניתוקו מן החיים. אבל כך רצה הבורא, וכך הם סדרי העולם, וכך אנו צריכים לעשות: להשתמש בצומח לצורך חיותינו שלנו, וכן לצורך מצוות מסוימות, כגון ד' מינים בסוכות. המוני בית ישראל חותכים לולבים ואתרוגים בכדי לבצע את המצוה.
וכך הוא לגבי החי, הבורא יתברך הועיד אותו לתועלת האדם ולשימושו, אם באכילה, אם באופני שימוש אחרים, כגון רכיבה ושימושי עבודה שונים, אם באופני שימוש של מצוה, כפי שציינת בהקרבת קרבן, או כפרות בערב יום כיפור, או אכילה בשבת ובחג.
מאידך גיסא אנו מצווים באיסור צער בעלי חיים, כלומר שלא לצער בעלי חיים סתם, אלא שכל אדם יחשיב את סביבתו באשר כל הסביבה היא מציאות אלוקית, כלומר שהאלקים מחיה אותה. ובתור שכזו אסור לנו לנהוג בה כפי שרירות לבינו. אבל אנו צריכים לנהוג בה כפי שקבע הבורא, וכפי רצונו שלו. ולכן אסור לנו להתאכזר לבעלי חיים, אלא לנהוג בהם במיתת הרחמים. ויש סיפורים רבים על גדולי ישראל שנהגו רחמים בבעלי חיים, כרוח היהדות הדוגלת ב"מה הוא רחום אף אתה רחום".
מאידך גיסא, כפי שמיתתו של האדם עצמו משרתת מטרות מסוימות, כך מיתתו של בעל החי משרתת מטרות מסוימות. ודרך אגב חכמינו מצאו שעצם השחיטה עצמה, היא צורת ההמתה המהירה, והפחות כואבת, מכל צורות ההמתה האחרות. וניתן א"כ לומר שפעמים רבות מיתתו של האדם מחמת מחלה וכדומה, היא הרבה יותר כואבת ואיטית מאשר מיתת הבעל חי. אבל כפי שאנו צריכים להאמין שמיתת האדם מסובבת ע"י השי"ת לטובתו, והיא משרתת את ענין תיקון הנפש. כך שחיטת הבעל חי, ואכילתו ע"י האדם, בברכה, ולצורך מצוה, מתקנת את הנפש של הבעל חי.
בדומה לכך ענין הקרבן, כפי שהאכילה מתקנת את נפש הבעל חי כאשר נעשית כראוי, וגם מועילה לאדם. כך נצטוינו ע"י השי"ת כתגובה לחטא מסוים, או בזמן מועד ושמחה, להקריב קרבן מן הבהמה, או מן העוף. וזה מהווה תיקון לנפש הבעל חי, גם מועיל לתיקון נפש האדם, אם כמטרת ניקוי הנפש מסיגים ולכלוך של חטא מסוים, או אקט של שמחה וכו'.
נשאלתי בהזדמנויות שונות שאלות הנוגעות לענין היחסים שבין האדם לבעלי החיים, ועניתי כך:
הגרמנים אהבו מאד בעלי חיים, וגילו פעמים רבות אהבה רבה לכלביהם, אבל שחטו אמהות וילדים רכים, בלי להניד עפעף, כי האמינו שבכך הם משרתים שירות נאמן את האנושות, שמתפטרים מיצורים מזיקים. עלינו להזהר איפה, שלא נגיע לסטיה מן הרצוי, שלא תהיה מדת האכפתיות שלנו לגבי בעלי חיים, יותר גדולה ממדת האכפתיות שלנו לגבי בני אדם. עלינו לתת את עיקר תשומת הלב, לענין אהבת בני האדם הסובבים אותנו, להגדיל את האהבה כמה שיותר, עד שנבוא למצב שאכפת לנו יותר מן הזולת, מאשר מאיתנו עצמינו. ונכאב כאשר יהיה הזולת בקושי, לפחות כפי שאנו כואבים את קשיינו שלנו. הצווי האלקי הוא: "ואהבת לרעך כמוך", והפסגה - "ואהבת את ה' אלקיך". ובפשטות ודאי עיקר ההתאמצות שלנו צריכה להיות בענין אהבת הרע, כי בכך נפתח את רגשות האהבה והרחמנות שלנו לכוונים הרצויים.
מאידך גיסא תפקידנו בחיים, אינו לפעול אך ורק ע"פ טבעינו, אלא לכופף את עצמינו לרצון הבורא יתברך. לפעמים טבעינו מתאים לרצון הבורא יתברך, ואז נדמה לנו שאנו מקיימים את רצונו, אבל כאשר רצון הבורא וטבעינו הם הפוכים, אז אנו נוכחים לדעת, שאין אנו יכולים לקיים את רצונו, אלא בעצם מקיימים את רצונינו.
לפי תפישתי פני הדברים הם כך:
הבורא יתברך ברא את כל המציאות הזו. הבורא מוגדר ע"י חכמינו כ"טוב המוחלט", כאב הרחמן, וכו'. אנחנו ודאי לא יותר רחמנים ממנו. ובכל זאת הבורא יתברך קבע, שהדומם, הצומח והחי, ישמשו את האדם באופנים שונים.
בצומח אין אנו מזהים סימני חיות מובהקים, ולכן אין לבינו מיצר על כך שאנו מנתקים תפוח מן הענף שלו, למרות שאנו מנתקים אותו ממקור חיותו. ואח"כ אנו חותכים אותו בסכין ובשינים. אבל יש לדעת שגם בתפוח יש חיות מסוימת, רק שאינה כ"כ מורגשת כפי החיות שבחי, ולכן אין ליבנו נוקפינו. אבל למעשה גם בתפוח אנו מבצעים אותה פעולה, של ניתוקו מן החיים. אבל כך רצה הבורא, וכך הם סדרי העולם, וכך אנו צריכים לעשות: להשתמש בצומח לצורך חיותינו שלנו, וכן לצורך מצוות מסוימות, כגון ד' מינים בסוכות. המוני בית ישראל חותכים לולבים ואתרוגים בכדי לבצע את המצוה.
וכך הוא לגבי החי, הבורא יתברך הועיד אותו לתועלת האדם ולשימושו, אם באכילה, אם באופני שימוש אחרים, כגון רכיבה ושימושי עבודה שונים, אם באופני שימוש של מצוה, כפי שציינת בהקרבת קרבן, או כפרות בערב יום כיפור, או אכילה בשבת ובחג.
מאידך גיסא אנו מצווים באיסור צער בעלי חיים, כלומר שלא לצער בעלי חיים סתם, אלא שכל אדם יחשיב את סביבתו באשר כל הסביבה היא מציאות אלוקית, כלומר שהאלקים מחיה אותה. ובתור שכזו אסור לנו לנהוג בה כפי שרירות לבינו. אבל אנו צריכים לנהוג בה כפי שקבע הבורא, וכפי רצונו שלו. ולכן אסור לנו להתאכזר לבעלי חיים, אלא לנהוג בהם במיתת הרחמים. ויש סיפורים רבים על גדולי ישראל שנהגו רחמים בבעלי חיים, כרוח היהדות הדוגלת ב"מה הוא רחום אף אתה רחום".
מאידך גיסא, כפי שמיתתו של האדם עצמו משרתת מטרות מסוימות, כך מיתתו של בעל החי משרתת מטרות מסוימות. ודרך אגב חכמינו מצאו שעצם השחיטה עצמה, היא צורת ההמתה המהירה, והפחות כואבת, מכל צורות ההמתה האחרות. וניתן א"כ לומר שפעמים רבות מיתתו של האדם מחמת מחלה וכדומה, היא הרבה יותר כואבת ואיטית מאשר מיתת הבעל חי. אבל כפי שאנו צריכים להאמין שמיתת האדם מסובבת ע"י השי"ת לטובתו, והיא משרתת את ענין תיקון הנפש. כך שחיטת הבעל חי, ואכילתו ע"י האדם, בברכה, ולצורך מצוה, מתקנת את הנפש של הבעל חי.
בדומה לכך ענין הקרבן, כפי שהאכילה מתקנת את נפש הבעל חי כאשר נעשית כראוי, וגם מועילה לאדם. כך נצטוינו ע"י השי"ת כתגובה לחטא מסוים, או בזמן מועד ושמחה, להקריב קרבן מן הבהמה, או מן העוף. וזה מהווה תיקון לנפש הבעל חי, גם מועיל לתיקון נפש האדם, אם כמטרת ניקוי הנפש מסיגים ולכלוך של חטא מסוים, או אקט של שמחה וכו'.
נשאלתי בהזדמנויות שונות שאלות הנוגעות לענין היחסים שבין האדם לבעלי החיים, ועניתי כך:
הגרמנים אהבו מאד בעלי חיים, וגילו פעמים רבות אהבה רבה לכלביהם, אבל שחטו אמהות וילדים רכים, בלי להניד עפעף, כי האמינו שבכך הם משרתים שירות נאמן את האנושות, שמתפטרים מיצורים מזיקים. עלינו להזהר איפה, שלא נגיע לסטיה מן הרצוי, שלא תהיה מדת האכפתיות שלנו לגבי בעלי חיים, יותר גדולה ממדת האכפתיות שלנו לגבי בני אדם. עלינו לתת את עיקר תשומת הלב, לענין אהבת בני האדם הסובבים אותנו, להגדיל את האהבה כמה שיותר, עד שנבוא למצב שאכפת לנו יותר מן הזולת, מאשר מאיתנו עצמינו. ונכאב כאשר יהיה הזולת בקושי, לפחות כפי שאנו כואבים את קשיינו שלנו. הצווי האלקי הוא: "ואהבת לרעך כמוך", והפסגה - "ואהבת את ה' אלקיך". ובפשטות ודאי עיקר ההתאמצות שלנו צריכה להיות בענין אהבת הרע, כי בכך נפתח את רגשות האהבה והרחמנות שלנו לכוונים הרצויים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה