שאלה: רציתי לשאול שאלה. בדרשתך לפרשת יתרו למדנו, שיתרו מיצג את הרצון לדעת הכל, במסגרת הרצון לקבל הפנימי של האדם. כלומר יתרו מלשון לתור, לרגל, לדעת. ומה שלא יודעים לא עושים. כלומר עבודתו של יתרו שנולדה מתוך ידיעה ומתוך אמונה, פחותה בחשיבותה, לעומת עבודה שבסיסה הוא האמונה. שאלתי היא, איך לימוד זה מתיישב עם הלימוד בתלמוד עשר הספירות כרך ב' חלק רביעי, הסתכלות פנימית סעיף סח', והערתו של האור ברוך סעיף פא' (עמוד 108) בספר. האור ברוך טוען בנוגע לסוגיית התלבשות האור בגוף הפרצוף ע"י האור חוזר, שברגע שאדם מתגבר על רצונו "בבחינת כשור לעול וכחמור למשא מיד שורה עליו רוח ממרום". ועוד מציין למרות "שיש לו רצון וחשק גדול" להימשך אחרי הרצון לקבל. וכל זה בא לו לאדם ההתאמצות הגדולה הזאת, מפאת רצונו בהשתוות הצורה למאציל. וממשיך ואומר שקבלת האור נמשכת תמיד בזמן העבודה ולא בזמן המנוחה. כי המנוחה מספקת כוחות לעבודה, והעבודה מספקת כוחות למלחמה ברצונות לקבל הפנימיים של האדם. מלימוד זה לכאורה יוצא שכל הרווחים לאדם מזמן העבודה נובעים מהעניין של "כשור לעול וכחמור למשא" כלומר שהאדם מבין שכדאי לו לעבוד ורק כך יוכל להגיע למטרתו, שהיא השוואת הצורה. אם כך מה שונה זה מעבודתו של יתרו? גם הוא לאחר שהבין את הגדולה בקרבה למאציל התחיל בעבודתו, ולכאורה גם האדם משקיע מאמצים, כי יודע שזו הדרך היחידה להגיע להשתוות הצורה, היכן אלמנט האמונה נכנס למשוואה?
תשובה: קודם כל כתבת "שקבלת האור נמשכת תמיד בזמן העבודה ולא בזמן המנוחה". ואני לא כך הבנתי מכללות המאמר, אלא כפי שכותב האו"ב: "הרוח ממרום מתגלה לאדם בבחינת תענוג, ולא בבחינת עבודה. ויש לחלק ב' מצבים: א) זמן עבודה. ב) זמן של נייחא דרוחא". עכל"ק. מכל אלה אני מבין שבזמן העבודה אין תענוג, אלא עבודה בלבד, כשור לעול וכחמור למשא, ורק אח"כ בזמן אחר בא התענוג.
ובקשר לשאלתך: הנה עבודת האדם היא שלא לקבל אלא להשפיע, וכן לא לפעול לפי שכלו, אלא על סמך אמונה למעלה משכלו. ב' צורות עבודה אלו מקרבות את האדם לבורא. ויתרו פעל על סמך שכלו, ועל בסיס זה רצה לעבוד את הבורא. משא"כ אדם שמבין שהשתוות הצורה תביא אותו למצב של הנייחא דרוחא, הנה השתוות הצורה משמעותה שלא לפעול ע"פ שכלו, אלא למעלה משכלו. והנה זהו ענין קשה מאד לאדם לפעול למעלה משכלו, ובמבחן המציאות האדם נכשל פעמים רבות בכך, מטעם שהוא נגד טבעו. משא"כ יתרו לא רצה לעבוד כלל בעבודה זו.
ובאם האדם פועל למעלה משכלו, בכדי שאח"כ יקבל נייחא דרוחא, נק' זה משפיע עמ"נ לקבל, שהיא עבודה פסולה שאינה בחי' השתוות הצורה. אלא האדם צריך להשפיע לא בכדי לקבל אח"כ, והאדם צריך להאמין למעלה משכלו, לא בכדי שאח"כ יעבוד ע"פ שכלו, ואז זו השתוות הצורה האמיתית.
ידידך
אברהם מרדכי גוטליב
תשובה: קודם כל כתבת "שקבלת האור נמשכת תמיד בזמן העבודה ולא בזמן המנוחה". ואני לא כך הבנתי מכללות המאמר, אלא כפי שכותב האו"ב: "הרוח ממרום מתגלה לאדם בבחינת תענוג, ולא בבחינת עבודה. ויש לחלק ב' מצבים: א) זמן עבודה. ב) זמן של נייחא דרוחא". עכל"ק. מכל אלה אני מבין שבזמן העבודה אין תענוג, אלא עבודה בלבד, כשור לעול וכחמור למשא, ורק אח"כ בזמן אחר בא התענוג.
ובקשר לשאלתך: הנה עבודת האדם היא שלא לקבל אלא להשפיע, וכן לא לפעול לפי שכלו, אלא על סמך אמונה למעלה משכלו. ב' צורות עבודה אלו מקרבות את האדם לבורא. ויתרו פעל על סמך שכלו, ועל בסיס זה רצה לעבוד את הבורא. משא"כ אדם שמבין שהשתוות הצורה תביא אותו למצב של הנייחא דרוחא, הנה השתוות הצורה משמעותה שלא לפעול ע"פ שכלו, אלא למעלה משכלו. והנה זהו ענין קשה מאד לאדם לפעול למעלה משכלו, ובמבחן המציאות האדם נכשל פעמים רבות בכך, מטעם שהוא נגד טבעו. משא"כ יתרו לא רצה לעבוד כלל בעבודה זו.
ובאם האדם פועל למעלה משכלו, בכדי שאח"כ יקבל נייחא דרוחא, נק' זה משפיע עמ"נ לקבל, שהיא עבודה פסולה שאינה בחי' השתוות הצורה. אלא האדם צריך להשפיע לא בכדי לקבל אח"כ, והאדם צריך להאמין למעלה משכלו, לא בכדי שאח"כ יעבוד ע"פ שכלו, ואז זו השתוות הצורה האמיתית.
ידידך
אברהם מרדכי גוטליב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה