שאלה: בפרשת השבוע כתוב: ''וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח''. לפי הקבלה ופנימיות התורה מה זכה מלח זה להיות נצרך לכל קרבן ?
תשובה: בגשמיות מלח מוגדר כחומר דומם. יש לו תכונה שהוא שואב את הדם של הקרבן. מצד שני הוא גם מוסיף בו טעם.
נמשל: אנו צריכים להיות כמלח הזה שהוא דומם, מלשון "וידום אהרן", היינו הסתגלות לכל מצב ותרחיש, מתוך כניעה למלך מלכי המלכים הקב"ה. וזה צריך להיות בכל המישורים, בין אדם לחבירו, ובין אדם למקום. אנו צריכים להיות כנועים להשי"ת ומתבטלים כלפיו. ולכן המלח שואב את הדם של הקרבן, "כי הדם הוא הנפש", הוא כל חיות הבהמה, ואנו צריכים לשאוב את החיות הזו, כי החיות הזו מזינה את הרצון לקבל שלנו, ואנו צריכים להתרגל להיות עבדי ה', גם כאשר אין לנו חיות וטעם והרגשה והבנה.
וזוהי בכללות הסיבה והשורש הרוחני, לכל הנושא של הכשרת הבשר: להוציא ממנו את החיות היותר גבוהה שבו, בכדי שלא נהפך למקבלי תענוג, ובזאת ניפרד מן הבורא יתברך.
מצד שני זה שאדם מבטל את עצמו לבורא, ומוכן לחיות גם ללא תענוג, העיקר שיהיה משרת המלך, זה נותן את הטעם בכל החיים של האדם, דוגמת שהמלח נותן את הטעם בבשר. זו הסיבה שצריך לפזר מלח בכל קרבן, כי קרבן, דהיינו הקרבה ומסירות נפש, ומלח, הולכים יחד.
מל"ח ראשי תיבות: מח, לב, חיים. כי החיים הרוחניים של האדם תלויים בשיתוף בין המח והלב, היינו בין שכל והרגשה. אבל בקדושה השיתוף צריך להיות על הבסיס הזה, של "וידם אהרן", היינו להיות מוכנים לדומם את המח והלב, למרות שהם מאד פעילים ודינמיים, בכדי להתבטל להשי"ת. ואז משיגים את החיים האמיתים, כמ"ש: "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". ואז מתלבש אור השי"ת בדינמיות עצומה בכלי המח והלב, ונותן בהם חיים בתוך הדעת וההרגשה.
ידידך אמג
תשובה: בגשמיות מלח מוגדר כחומר דומם. יש לו תכונה שהוא שואב את הדם של הקרבן. מצד שני הוא גם מוסיף בו טעם.
נמשל: אנו צריכים להיות כמלח הזה שהוא דומם, מלשון "וידום אהרן", היינו הסתגלות לכל מצב ותרחיש, מתוך כניעה למלך מלכי המלכים הקב"ה. וזה צריך להיות בכל המישורים, בין אדם לחבירו, ובין אדם למקום. אנו צריכים להיות כנועים להשי"ת ומתבטלים כלפיו. ולכן המלח שואב את הדם של הקרבן, "כי הדם הוא הנפש", הוא כל חיות הבהמה, ואנו צריכים לשאוב את החיות הזו, כי החיות הזו מזינה את הרצון לקבל שלנו, ואנו צריכים להתרגל להיות עבדי ה', גם כאשר אין לנו חיות וטעם והרגשה והבנה.
וזוהי בכללות הסיבה והשורש הרוחני, לכל הנושא של הכשרת הבשר: להוציא ממנו את החיות היותר גבוהה שבו, בכדי שלא נהפך למקבלי תענוג, ובזאת ניפרד מן הבורא יתברך.
מצד שני זה שאדם מבטל את עצמו לבורא, ומוכן לחיות גם ללא תענוג, העיקר שיהיה משרת המלך, זה נותן את הטעם בכל החיים של האדם, דוגמת שהמלח נותן את הטעם בבשר. זו הסיבה שצריך לפזר מלח בכל קרבן, כי קרבן, דהיינו הקרבה ומסירות נפש, ומלח, הולכים יחד.
מל"ח ראשי תיבות: מח, לב, חיים. כי החיים הרוחניים של האדם תלויים בשיתוף בין המח והלב, היינו בין שכל והרגשה. אבל בקדושה השיתוף צריך להיות על הבסיס הזה, של "וידם אהרן", היינו להיות מוכנים לדומם את המח והלב, למרות שהם מאד פעילים ודינמיים, בכדי להתבטל להשי"ת. ואז משיגים את החיים האמיתים, כמ"ש: "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". ואז מתלבש אור השי"ת בדינמיות עצומה בכלי המח והלב, ונותן בהם חיים בתוך הדעת וההרגשה.
ידידך אמג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה