שאלה: ישנם גזירות דרבנן שנבעו מתקלות ומכשולים שהיו בעבר בציבור, כגון האיסור לרחוץ במיים חמים בשבת (אף שהוחמו בערב שבת) מאחר שבעבר הבלנים, האחראים על בתי המרחץ בשבת נחשדו על חימום המיים בשבת (או בשימוש בתנורים שאינם גרופים וקטומים לפי הירושלמי), או כגון התקנה שלא להתפלל על שאילת הגשמים בשמיני עצרת, על אף שצריכים לגשמים כבר אז, כדי שיהיה סיפק בידי עולי הרגל שעלו למקדש לחזור לנהר פרת שבבל בלי שהגשם יפריעם.
כיום כאשר הסיבות לתקנות כבר אינם קיימות, ולכאורה יש לחזור ולשאול גשמים מייד בשמיני עצרת, או נתן להתיר רחיצה בשבת במים שהוחמו בשבת, אנו נתקלים בכלל "אין בית דין יכול לבטל גזירה שגזר בית דין אחר אלא אם כן הוא גדול ממנו בחכמה ובמניין". במושכל ראשון נתן להבין שאם בית דין אחד קבע תקנה אז בית דין אחר לא בהכרח יבין את סיבת התקנה כי הוא לכאורה קטן בחכמה מבית הדין שגזר, אבל בגזרות דלעיל ובכדוגמתן, כאשר בית הדין שגזר נימק את גזרותיו, (ואף הגמרא מביאה את סיבת הגזירה) נתן לשער שגזירה זו אילולא נגזרה ע"י בית הדין המוקדם היתה בודאי נגזרת ע"י בית הדין המאוחר. ומכאן נמצא שההבדלים בחכמה ובמנין בין בתי הדין לא היו הגורמים לגזרה, ואשר על כן אינם צריכים להיות המכשול לביטול הגזירות. שמעתי רבנים שמנמקים את הסיבה לאי ביטול הגזירות בגלל שאולי יש סיבות נוספות שאינם ידועות לנו בנגלה או בנסתר שהיוו סיבות נוספות לגזירה ומחוסר ידיעתינו בהם אל לנו לבטלם, ועל דיעה זו אני שואל: מדוע צריך לחשוש לסיבות נוספות שאינם ידועות לנו, כאשר הגמרא לא התיחסה אליהם כלל? ועוד מצינו במקרה של תנורו של עכנאי ,שרבי אליעזר הוכיח לחכמים שלדעתו יש בסיס ונימוקים רוחניים במציאות הרוחנית העליונה (כפי שאישרה הבת קול), ולמרות זאת לא מצינו שחכמים חששו לסיבות רוחניות בעולמות עליונים וקבעו ש"לא בשמיים היא" וכל עוד ההכרע ההילכתי התקבל ע"פ רוב יש לקובעו להלכה.
לאור האמור לעי"ל נתן לשאול שתי שאלות:
1) מדוע אין מבטלים תקנות קדומות שסיבתם בטלה למרות שהדבר הוא לפעמים בנפשינו (כגון בנושא הקדמת שאילת הגשמים בארץ הזקוקה נואשות לגשם)?
2) מדוע מצאנו פוסקים בני דורינו (כפי שזכור לי אם אינני טועה, הרב פיינשטיין זצ"ל) שהתיר שימוש בחלב נכרי במדינות שהפיקוח על תעשיית החלב היא חזקה כך שאין חשש לשימוש בחלב טמאה, ולא חששו לסיבות נוספות שהגמרא לא התיחסה אליהם?
תשובה: לענות על השאלה הזאת באריכות דרוש ספר שלם אבל בקיצורו של דבר – עיין ברמב"ם ממרים פ"ב ה"ב לגבי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ומנין דכתב "אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם". הרי להדיא דדבר שנאסר ... נאסר אלא א"כ גדול בחכמה ומנין.
הראב"ד שם משיג שאם בטל הטעם אז ב"ד הגדול (הדוגמא היא מר' יוחנן בן זכאי) יכול לבטל הגזירה אף שפחות בחכמה ומנין אבל בודאי לא יתבטל מעצמו.
הגר"א מובא במעשה רב אות ד"ז כותב "בדברים אלו היה אומר כל מה שאסרו חז"ל או תיקנו איזה תקנה מפני איזה טעם אף שבטל הטעם הגלוי לנו, תקנתם ואיסורם במקומם עומדת כי הם לא גילו אלא אחד מכמה וכמה טעמים הכמוסים עמהם ע"כ אסור לעבור על דברי חכמים אף שבטל הטעם הגלוי לנו". שיטת הגר"א הוא כמו שהבאת בשם "שמעתי מרבנים" הקושיא מ"לא בשמים היא" היא לכאורה לא במקומה דשם הפירוש שבת קול לא מכריע נגד דעתם של חכמים – אבל כוונת הגר"א היא שחכמים עצמם בדעתם כאשר גזרו גזירה – ביארו רק טעם אחד אבל הם עצמם היו להם עוד טעמים לגזירה ופה לא שייך הכלל "לא בשמים היא".
לעומת דברי הרמב"ם שמה שנאסר אף שנתבטל הטעם אסור ודברי הגר"א דאנו לא יכולים לדעת שנתבטל הטעם דהיו להם הרבה טעמים מצינו שיטות אחרות ויעוין בשו"ת הרא"ש כלל ב' סימן ח' דכתב דכאשר הטעם ידוע ומפורש ובטלה הטעם בטלה התקנה מעצמה – אבל התנה שהטעם ידוע לכל (על אף ששם ניסה הרא"ש למצוא לימוד זכות על מה שנהגו לכאורה שלא כדין).
וכן מצינו בתו"ס ביצה ל'. ד"ה "אין" "ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר" והביאו הרמ"א בשל"ט בשם י"א, וכן מצינו כעי"ז בתו"ס ע"ז ל"ה. ד"ה "חדא" "ואנו שאין נחשים מצויין בינינו אין לחוש משום גלוי ואין לומר דדבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו כי ודאי הוא כשאסרו תחלה לא אסור אלא במקום שהנחשים מצוין".
הרי להדיא שיש בזה מחלוקת ראשונים. והגר"א מאוד החמיר בזה. ומה שהבאת מר' משה פיינשטיין שם הדבר שונה לגמרי דבאגרות משה יו"ד א' סימן מ"ז-מ"ח-מ"ט כותב שחלב עכו"ם של חברות מותר הוא מכיוון שאם ישראל רואהו מבואר בגמרא שמותר – וכיוון שאנן סהדי שלא מערבים דבר טמא (בגלל חוקים, קנסות וכו') אנן סהדי יש לו דין של עדות ומביא לזה כמה ראיות לא בגלל שבטלה הטעם אלא זהו גופא נכלל בגזירה שאם יש אנן סהדי דהוי כעדות מותר – ואדרבה האגרות משה באו"ח ח"ב סימן ק' לא ניחה ליה בדברי התו"ס שהבאתי לעיל ביצה ל. לגבי מטפחים שכשבטל הטעם בטל התקנה ולהלכה נראה קצת שדוחהו מההלכה אף שמביא שהמנהג הרבה כן למחות כפים בשבת.
וכן מה ששאלת לגבי רחצה במים חמים בשבת שמבואר בשבת מ. שאם הוחמו בערב שבת גזרו מפני הבלנים שיחממו בשבת – לכאורה היום החשש הוא הרבה יותר חמור – דהיום בלחיצה אחת על כפתור אפשר לחמם – ואם נתיר לרחוץ במים שהוחמו בע"ש בקלות רבה יהיו הרבה איסורים בין בעצם החימום בין בעירוב של הקרים והחמים שיש בזה גם דאורייתא ועל אף דלא הוי "בלנים" שמ"מ לא שייך לאמר שהיום אותם חששות לא קיימים ויתכן שגם זה נחשב בכלל הגזירה.
ומ"מ הנושא הוא תלוי באשלי רברבי ואי אפשר קצור כדי להכריע אם שייך בכלל לבטל, ואם באמת בטל הטעם ואם אין דברים אחרים וכדומה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה