שאלות בנושאי חינוך, נשים ועוד

שאלה: שלום כבוד הרב להלן מספר שאלות שהועלו על ידי אישתי:
א.איך לחנך את הילד לחינוך פנימי כאשר ההורה עצמו מלא בלבול?
ב.איך להוציא את הפחד והחרדה מהחינוך?
ג.איך לא כופים על ילד את רצון הוריו?
ד.עצבים התפרצויות תסכול, מה לעשות?
ה.אומן ראש השנה, מה דעת הרב?
ו.אהבת חברות איך? והאם נשים צריכות לזה?
ז.מה משמעות הפאות?
ח.מדוע אדם צריך לעזוב לגמרי את הוריו?
שאלה נוספת מצידי:
קשה לי עם תאוות הניאוף מה הדרך לעלות?
תשובה: קודם כל אביא שאלות של אשה אחרת, והתשובות שלי עליהן, ועי"כ כבר יתורצו מספר שאלות שלכם:
א. חינוך ילדים: מצד אחד יש לשלוח את הילדים הקטנים לחינוך תורני לתורה ומצוות, ומצד שני המסגרות הקיימות קשות מאוד, נושאות סתירות. האם הגננת היא מה שחשוב או הערכים?
איך לפעול משיקול נכון - מה שנראה לי טוב לילדה או מה שהילדה רוצה? קושיות רבות עולות בנושא זה שמאוד מורכב. בגדול אין כל כך פתרון, ולמערכת החינוך אין כ"כ מה להציע היום. לכן אבקש להבין - מהו סדר העדיפויות הנכון?
ב. לגבי לימוד נשים של אשלג - האם עניין היגיעה במאמרי הרב, ומה שמבינים זו זכות, נכון גם לגבי נשים? האם השתלמות באהבת חברים כפי שאצל הגברים נכונה גם בנשים? מהם ההבדלים הבסיסיים שבלימוד בין נשים וגברים?
התשובות:
א) יש לשלוח את הילדים לחינוך התורני ביותר שבסביבתכם, כמובן שצריך להשתדל שיהיה מפותח ככל האפשר, הן מבחינת תשומת הלב לילד, והן מבחי' חינוך לערכי היהדות. מצד שני יל"ד שאת עיקר אדני החינוך הילדים מקבלים בבית. גם אם מקום החינוך אינו כ"כ אמיתי, אתם בבית תוכלו בהחלט להעביר מסרים אמיתיים. וכשילדים גודלים כך, הם בהחלט יכולים להתפתח נכון. ולא לשכוח שהחינוך היותר משפיע הוא הדוגמא האישית של ההורים, כי הילד מחקה את הוריו. ולפיכך עיקר העיקרים הוא שעל ההורים לדאוג לחנך את עצמם, ועי"כ מתחנך גם מי שסביבם.
ואביא בזאת סיפור: פעם בא אחד מתלמידי אדמו"ר זצ"ל אליו, ושאלו: בענין גנון לילדתו הקטנה, מה להעדיף: מצד אחד יש גנון לא מפותח, שנמצא בתוך מבנה ממש חרב, בסמוך לרחוב סואן ומעלה עשן וקיטור מכוניות, והגננת זקנה ומבוגרת, אבל היא חרדית לגמרי. מצד שני, גן שנמצא באזור שקט מעוטר בצמחיה רבה, במבנה מצוין, עם מתקנים מודרניים, אבל הגננת איננה חרדית. וענה אדמו"ר זצ"ל מיד: ודאי להעדיף את הגן החרדי. ושאל התלמיד: האם זה כ"כ משנה לילדה בגיל כ"כ קטן, ענין חרדי או לא חרדי? וענה: לך זה משנה. כי אם אתה שולח את הילדה לגן לא חרדי, אתה פוגם בנפשך!
לגבי מה נכון לעשות: האם מה שאמיתי או מה שהילד רוצה, החכמה היא להביא את הילד להבין את מה שנכון, כך שב' הדברים יתקיימו גם יחד: גם לעשות את הדבר האמיתי, וגם שזה יהיה מה שהילד רוצה. והחכמה היא להביא לידיעת הילד, כל ילד ע"פ גילו את המסרים הנכונים. ובדרך כלל כדאי לנהל דיאלוג של שאלות, כלומר על ההורה לשאול את הילד שאלות, ובכך להביא את הילד להתאמצות לענות תשובות, עי"כ מתפתח הילד, וגם לומד לשאת באחריות לאט לאט. דוגמא: לילד יש חולשה לממתקים. האמא צריכה לספר לילד סיפור על אדם שאכל הרבה ממתקים, ומחמת זאת כאבו לו השיניים ונפלו לו. רצוי לא לספר את הסיפור בזמן אמיתי שהילד צועק לממתק, כי אז הוא אינו מסוגל להקשיבלכלום. אלא לספר בזמן אחר כמשיח לפי תומו, כי רק כך הילד קולט, כאשר הסיפור הוא סיפור בזמן נייטראלי, כך שאינו מהוה התקפה עליו. ולאחר זמן כשהוא רוצה את הממתק לשאול: מה דעתך כדאי לאכול את הממתק, שגורם לכאבי שינים אח"כ, או אולי כדאי להמנע מכך? זוהי שאלה קשה מול היצרים של הילד. אבל השאלה מעבירה את הכדור אליו, וצריך לנהוג כפי מה שיחליט. זו רק דוגמא, אבל כך צריך לנהוג לגבי כל נושא. ופעמים רבות ילד מפותח יכריע בעצמו לכוון הטוב. באם אינו יודע להכריע לצד הטוב, צריך שוב בזמן אחר להעביר לו מסרים בנידון, וכו' עד"ז.
ב) בענין לימודי נשים, אין שום הבדל בבסיס בין נשים לגברים בדבר החיוב להשתלם בנושאי עבודת השי"ת, נשים צריכות לעבוד את השי"ת כפי שגברים צריכים לעשות זאת. וודאי זו זכות להתיגע ולהבין ענינים נשגבים אלו. לגבי ענין אהבת חברים, ודאי יש חיוב לנשים לבוא ל"ואהבת לרעך כמוך", אם כי צריך להדגיש שהחיוב הראשון של האשה הוא כלפי ביתה, בעלה וילדיה. וכבר בזה לבד יש הרבה מאד עבודת התגברות על יצרים שונים, בכדי לקבל עול מלכות שמים. "איזוהי אשה כשרה? העושה רצון בעלה", זהו אתגר עצום עבור אשה להכנעת הרצון לקבל. ממש נגד זרם הפמיניזם השולט היום בצורה חולנית ומקורו באומות העולם. מאידך גיסא כחובה שניה במעלה - אשה יכולה בהחלט לפתח יחסי אהבה עם ידידות, שכנות וכו', תוך מתן סיוע, עזרה, עד מסירות נפש. בכל האופנים ההבדלים הבסיסיים בין גבר לאשה אינם בלימוד, אלא הם נובעים מן ההבדלים הבסיסיים שבין גבר ואשה, כאשר כל אחד צריך להתגבר על אופיו וטבעיו ויצריו ולשעבדם לרצון השי"ת, ממילא כל אחד צריך לחפש בלימוד את מה שיוכל לגרום לו לשעבד את עצמו.
וכעת ניגש לשאלותיכם:
א) אדם לא יכול לתת מה שאין לו, ואם הוא עצמו מבולבל, הוא יכול לתת רק בלבול. לכן בשלב ראשון של חינוך, אדם קודם כל צריך להחליט לגבי דרכו שלו, באופן ברור ולא להיות מבולבל. אחרת גם הילדים יהיו מבולבלים ח"ו.
ב) אם כוונתכם לפחד וחרדה אצל ההורים, אזי התשובה שצריך להתפלל להשי"ת ולבטוח בו, שהוא המושיע לכל. ואם כוונתכם שלא להפחיד את הילדים, אזי זה צריך להיות ברור, שע"י הפחדה יכולים להשיג ילד מפוחד ונבוך, ולעיתים מתוסכל. העברת מסרים של חינוך צריכה להעשות בדרכי נועם ובאהבה. הסיסמה - "באהבה ובהחלטיות" היא זו שצריכה להוביל בחינוך.
אצרף מאמר בנוגע לזה:
היחס לילד
א) עם ילד צריך ללכת קודם כל באהבה, שירגיש שאוהבים אותו, שמעריכים אותו, שמקבלים אותו כפי שהוא. וזה לא ענין שקונים לו כל מה שהוא רוצה, אלא היחס הוא הקובע. כל ילד הוא עולם שלם ומלא בפני עצמו, הדורש התיחסות וכבוד. בזמן שאדם מרגיש שרוחשים לו חיבה אהבה וכבוד, אז הוא גם מוכן לשמוע מאלו שדואגים לו הצעות שונות.
לפי עניות דעתי, אסור שתהיה אוירה של מלחמה בבית, של מי יכופף את מי. כי האדם צריך להלחם עם עצמו, ולכופף את עצמו, ולא את אחרים. על ההורים להביט על כל פעולה של ילדם, כמסובבת מלמעלה מאת ה', וע"כ אין להתעצבן עליה. על ההורים להביט על הילד עצמו, כעל מציאות שהשי"ת מלובש בה. ובתור שכזה לרחוש לו כבוד ואהבה. נמצא, המלחמה היא לא בין ההורים לילד ח"ו, אלא בין ההורה לבין עצמו. ברגע שקורה משהו, שהילד עשה או אמר משהו, שלא מוצא חן בעיני, אני צריך להלחם עם עצמי, לא להגיב כפי שהרצון לקבל שלי רוצה, אלא להכנס למחשבות של אמונה, שבעצם השי"ת הוא המלובש בילד והוא הפועל את הכל. וא"כ עלי להגיב בהכנעה קודם כל, ובהשלמה. לא ברוגז, עצבים, תיסכול, פליאה, וכו'. לאחר שהצלחתי במשימה הזו, ואני רגוע לגמרי, אז אפשר לגשת לילד ולדבר עמו.
בענין התיקשורת האנושית יש להבחין כמה רמות. נצייר לעצמינו שהילד עשה מעשה חמור ומרגיז. ישנן כמה אפשרויות תגובה:
א) שאלה: אולי היה כדאי לנהוג אחרת מכפי שנהגת?
ב) הצעה: אני מציע שבמקום לעשות כך וכך, שתעשה כך וכך.
ג) בקשה: אני מבקש שלא תנהג כך, אלא כך.
ד) דרישה: אני דורש שלא תעשה כך, אלא כך.
ה) התקפה: אדיוט, חוצפן, איך אתה מעז? תעשה מיד מה שאומרים לך וכו'.
לפי עניות דעתי הדיאלוג עם הזולת צריך בדרך כלל להתנהל בשאלה, בכדי שלא נכפה את עצמינו על השני, ונותיר לו את הבחירה. רק לגבי ילד, אפשר להעלות אפשרויות שונות, עם ניתוב קל, ואז לשאול, מה דעתך? מה יותר נכון לעשות?
במידה ולא הצלחתי במשימה, ונכשלתי, אז עלי לפרוש לצד, להתבונן על הכשלון שלי, להפנים אותו. ולהתפלל להשי"ת שיעזור לי מכאן והלאה לקבל את עול מלכותו. עד כאן המאמר.
ג) על זה יש תשובה בנ"ל.
ד) בנוגע להתפרצויות אצרף מאמר אחר:
כללי חיים
א) לדייק בחיים, משמעותו לחיות חיים שאין בהם עודף, אלא חיים מותאמים. ההפך מדיוק הוא החסרה של דיוק. פירוש: כל דבר בחיים שהינו מותאם לרצון השי"ת, הוא מדויק, ומביא שמחה. כל מציאות שאינה מותאמת לרצון השי"ת יש בה עומס על המערכת של האדם. דוגמת אדם שאוכל מעבר לצורך המערכת שלו, גורם לקלקול המערכת, וכך בכל ענין. מערכת כזו חסרה את ההכרה של רצון ה', שצריכה להיות מורגשת באופן מוחשי, עד שתביא לאיזונה של המערכת. לפיכך נאמר: מערכת כזו חסרה, ואינה מדויקת. ולפי"ז בכל מצב אדם צריך לראות לאן מושך אותו הרצון לקבל שלו, ומהו רצון ה'. משיכת הרצון לקבל ניזונת מיצרים שונים, אבל ודאי שאינה בהכרח האמת, אלא השי"ת הוא האמת, והוא המדד לתיאום במערכות האדם, לדיוק, וליכולת של האדם לחיות נכון. כניעה לרצון לקבל, משמעותה החסרת האמת, דהיינו החסרת רצון ה', כניעה כזו מביאה לעומס והפרזה בחיינו, והופכת את המערכת ללא מאוזנת.
דוגמאות:
1) אדם נמצא בפחדים שגורם לו מזג האויר. רעמים ברקים וכו' (תופעות שבאות כתוצאה מאירועים בילדות, או פשוט כתוצאה מתורשה).
שלב א': עצירה ללא שום פעולה, או תגובת בזק לא מחושבת.
שלב ב': ההתבוננות בתוך עצמי, להיות מודע לפחדים. לראות את המצוקה, ולחוש אותה.
שלב ג': ההכרה שהפחדים באים מן הרצון לקבל שלי, מן האגו שלי, שמפחד אולי יגרם לו נזק מסוים.
שלב ד': ההכרה שהבורא שלח לי את המצוקה הזו, את הפחד, בכדי שאאלץ ליצור תקשורת עמו, וללא תקשורת עמו, לא אוכל להשתחרר מן המצוקה. ממילא לזהות שהמצוקה באה מתוך חוסר תיקשורת עם הבורא.
שלב ה': ההתבוננות האמונית, ההכרה שבורא עולם הוא המנהיג אותי, ואת כל מציאותי, יחד עם המציאות שסביבי. שלא יכול לקרות משהו שלא בא ממנו. והוא עצמו הוא טוב מוחלט. נמצא שאין משהו שאינו בשליטה של הטוב, אלא הכל הוא בשליטת הטוב. נמצא, אי איזון של המערכת פירושה: חיים שלא ע"פ האמונה בבורא, חיים שאינם מחוברים לבורא ולרצונותיו ולהנהגותיו. אז יש חולי במערכת, יש הפרזה, אי דיוק, עומס מיותר. החיבור עם הבורא מאזן את המערכת של האדם לחיות נכון.
2) הזולת אומר או פועל בצורה שאינה מתאימה לי.
שלב א': עצירה ללא שום פעולה.
שלב ב': ההתבוננות הפנימית, וההרגשה העצמית של הכעס.
שלב ג': ההכרה שהכעס בא כתוצאה מצפיה מסוימת של הרצון לקבל, להתנהגות מסוימת של הזולת שתביא לי תענוג, או שתמנע ממני יסורים. כאשר הצפיה אינה מתממשת זה יוצר כעס במערכת שלי, כתגובה של הרצון לקבל לכך שהזולת אינו משרת את האינטרס שלי. מכאן באים הכעסים, וממילא ההסתגרות של האדם לתוך עצמו, מתוך חוסר רצון לתקשר עם השני, האכזבה מן השני.
שלב ד': ההכרה שהבורא שלח לי את המצב של הכעס, בתור אמצעי, ליצור עמו קשר, כי ללא קשר עמו, לא אוכל להתגבר על המצב.
שלב ה': התבוננות אנושית חיובית, להצדיק את החבר ולדונו לכף זכות.
שלב ו': ההתבוננות האמונית, שהבורא מנהיג את זולתי, וכל מה שבא מזולתי בא בעצם מן הבורא, דהיינו מן הטוב המוחלט, והוא לטובתי. 3) אני רואה מאכל ומתעוררת בי תאוה למאכל.
שלב א': עצירה ללא שום פעולה.
שלב ב': הרגשת התאוה לאכול בעוצמתה.
שלב ג': ההכרה שהתאוה באה ממקום לא טוב, לא מתואם עם הבורא, אלא פשוט מן הרצון לקבל ולספק את עצמי.
שלב ד': ההכרה שהרצון לקבל הנ"ל נשלח לי מאת הבורא, כאמצעי ליצור עמו קשר, כי ללא קשר עמו, לא אוכל להתגבר על התאוה.
שלב ה': הכרת האלוקות שבתוכי, בכל גדלותה, המחיבת אי השתמשות בתאוה.
שלב ו': התנתקות מנטלית מן התאוה, ומעבר למחשבת אמת יוצרת, של קשר עם הבורא. פירוש: מחשבת אמת צריכה להחליף וליטול את מקומה של מחשבת השקר, כי ב' מחשבות אינן יכולות להיות בעת ובעונה אחת. לפיכך צריך האדם להשכיל להחליף את התאוה המזיקה בתאוה מועילה, שהיא התאוה להדבק בה'.
כך בכל תופעה שמתרחשת מול עיני, או בנפשי, צריך לדעת לקלוט אותה, ולא לפעול, אלא קודם כל להכיר בגורמי התופעה הפנימיים שלי שאינם מן הקדושה, אח"כ להכיר בכך שהבורא הוא ששלח לי את גורמי התופעה הללו בכדי לחבר אותי אליו, ואח"כ לחבר את התופעה עם הבורא יתברך הנמצא בתוכי, ורק עפ"ז לפעול אח"כ.
ב) חוסר האיזון וההפרזה עצמו שיש במערכת כתוצאה מן הרצון לקבל, גם הוא בא מאת הבורא, במגמה להביא את האדם לחיות חיי אמונה. כי ללא המצוקה של חיים לא מאוזנים, האדם לא יגיע לקשר עם הבורא, כי לא יבין וירגיש את הצורך בכך. גם המאמץ וההצלחה או הכישלון במימוש השלבים הנ"ל מכוונים מאת השי"ת, בכדי להביא את האדם לקשר עימו. כי באם אדם מצליח לאחר נסיונות רבים, הוא מודה לה', ובאם הוא נכשל הוא מתפלל לעזרת ה'. ובכל מקרה אין השלבים הנ"ל מצליחים בלחיצת כפתור, אלא הם מאמץ ללימוד דרכי חיים.
ג) אדם ידרש לעיתים להקריב הקרבות כואבות. ככל שהאמונה שלו בבורא תגדל, ההקרבות הן פחות כואבות, ולהפך: הן משמחות. באם ההקרבה מתואמת עם רצון השי"ת הריהי שמחה. דוגמת רבי עקיבא שיצאה נשמתו בעינויים, ואמר: כל ימי הייתי מצפה לרגע זה, שאוכל להקריב את חיי עבור הבורא. וכך גם בהקרבות הקטנות ביותר.
ד) ככל שהתיאום עם הבורא יותר גדול, יש פחות מאמץ בחיי האדם. הוא נמצא במרחב נצחי, ואינו מצומצם בתוך הגבולות של הרצון לקבל שלו. ואז האדם שמח, שמחה פנימית רוגעת, מתוך ביאתו לחיבור עם בורא הכל. אבל כאשר אנו פועלים ע"פ שעבוד הרצון לקבל, אזי הוא חוסם את החיים האמיתיים, את יכולתינו לחיות בשיתוף עם הבורא. החסימה הנ"ל גורמת לכל מצוקותינו - הפרטיות והחברתיות. התיאום עם הבורא צריך לחול על כל הפרטים בחיי האדם, הן הקטנים והן הגדולים. אפילו פרטים שוליים ביותר, כגון באיזה צבע לסמן שורה מודגשת במכתב, גם זה צריך לבוא מתוך קשר עם הבורא. נמצא שאפילו ענין קטן מותנה במכלול הכללי של המערכת כולה, שהוא בורא הכל. כאשר דברים נעשים כך, אזי הם מושלמים. כמובן שחיים כאלו צריך לבנות, בהדרגתיות, צריך להתרגל בהם לאט לאט.
ה) אפ"ל שבאופן יחסי הגשמיות כולה נחשבת כעומס וְיִתור על המערכת של האדם לעומת הרוחניות, מלבד הענינים המוכרחים שבגשמיות, כי ההכרח לא יגונה ולא ישובח.
ו) קשב פנימי. הוא היכולת להקשיב לשני מתוך הסתכלות אמונית עליו, מתוך הכרה ברורה של הבורא המלובש בו, וממילא אני חפץ בטובתו של השני, ממילא אפשר לשמוע אותו בשלימות, ללא רעשים צורמים זרים לקדושה, רעשים איגואסטיים. קשב פנימי גם משחרר את האדם ממעורבות עצמית עם המציאות המאימת שמולו. כי כאשר אני מכיר בכך שהבורא הוא הפועל מולי, אזי אני ממש משוחרר ממעורבות אישית אינטרסנטית, ממילא נפשי שקטה, ויש לה את האפשרות לפעול בצורה הנכונה ביותר. אבל קשב חיצוני, שהוא קשב עמוס בכל האינטרסים האישיים, מנותק מן ההכרה שהבורא מלובש בזולת, הוא קשב מלא רעשים, והוא קשב לקוי. קשב כזה מערב את האדם עם האדם הכועס שמולו, וממילא אין יכולת לפעול בצורה נכונה ושקטה.
דוגמא: כאשר אני עומד מול אדם כועס, אם אני מביט בו בהבטה אמונית של הכרה בבורא המלובש בו, אזי אני יכול להקשיב לקול האלקים שבתוכו, זו הקשבה פנימית, ממילא אין זה מעורר בי כעס, להפך: אני פתוח לעזור לו, והוא ירגיש שיש כאן אישיות אוהבת מולו, וממילא כעסו ירגע. קשב כזה גורם לי לא להיות מעורב באופן רגשי שלילי בכעסו ובהתנהגותו של הזולת, ואז אינני מאבד שליטה, אלא בשקט גמור אני מגיב, מדבר, פועל. הקשבה כזו היא הקשבה מדויקת, מותאמת לאמת. אבל באם אני עומד מול אדם כועס, ומסתכל בו בהסתכלות חיצונית, וההקשבה היא הקשבה עמוסה באגו המתוח שלי, אזי הרושם המתקבל מן הזולת הוא רק של עוינות, וזה מצמיח גם אצלי עוינות, וממילא התוצאות שליליות. הקשבה כזו היא הקשבה חסרה, לא מדויקת, ולא מותאמת. הקשבה כזו נטולת מימד של אמונה בהשגחת הבורא בתרחיש שמולי, מערבת אותי באופן אישי בכעס, בזעם, בחששות של השני, מתוך חשש של הרצון לקבל שלי להנזק מן הכעס של השני. לאדם אסור להיות מעורב רגשית עם מציאות קלוקלת מולו, אלא צריך לדעת שהמציאות הזו היא מבחן עבורי, והיא מאת ה', וממילא ע"י התיחסות אמונית כזו, אדם נשמר מלהיות מעורב אישית בכעס וקלקול שמולו. נמצא, הקשבה פנימית, יכולה להיות קרש קפיצה לעליה מעלה מעלה, הקשבה חיצונית יכולה להוביל לתרחישים שסופם אלימות נפשית מילולית ופיזית, ולהרוס את חיי של, ואת חיי זולתי.
ז) יש כעס נחוץ, ויש שאינו נחוץ. וגם זה תלוי באמונה. כי בזמן שאדם אינו מאמין, אזי הוא מעורב עם הרצון לקבל שלו בתרחיש שמולו, וממילא כעסו בא מן הרצון לקבל ואינו נחוץ. אבל אם אדם אינו מעורב רגשית כלל, וזאת ע"י אמונה שהתרחיש שמולו הוא מאת אדון הכל, הטוב והמטיב, אזי הוא מרגיש שלפעמים הוא צריך להפעיל כעס לעומת ילדו, או תלמידו, לטובתו, עמ"נ לחנכו. בזמן שאדם הוא בעל הבית על הכעס, ולא הכעס בעל הבית עליו, אזי מותר לו להפעיל לפי שיקול דעתו את הכעס, או יותר נכון תקיפות. עד כאן המאמר.
ה) בקשר לנסיעה לאומן, דעתי שאדם צריך ללכת למקום שבו הוא מקבל אמונת גדלות הבורא, עד שעל ידה הוא מסוגל להשתנות. אני באופן אישי סבור שהבורא אינו מצומצם להיות דוקא במקום מסוים ח"ו, כי הבורא נמצא בתוך האדם, אלא שהאדם צריך למצוא את הדרך להרגיש את הבורא המלובש בתוכו. אולם למצוא את הדרך אליו זה לא פשוט, כי בשביל זה צריכים הדרכה איך להשתנות. לכן לפי"ז צריכה להיות ההחלטה של האדם, אם הוא נוסע למקום מסוים, האם הוא מרויח את הנ"ל, או לא. וגם בענין רווחים, יש לחלק: יש רווחים רגשיים רגעיים, שאחר נשכחים, ויש רווחים יותר קבועים ואיתנים, כאשר האדם מקבל דרך איך לעבוד על עצמו, יתכן שבדרך הזו אין כ"כ הרבה התרגשות, כי הדרך עשויה מחוקים ומעקרונות, ואיננה בנויה על השתלהבות רגעית, אבל מ"מ ממנה נשאר לאדם בנין עד עד.
ו) זה הוסבר במאמר לעיל הראשון.
ז) האר"י הקדוש אומר שכפי שמשאירים פאה בשדה, שהיא חלקה שאינה נאספת על ידי האדם, אלא מוקדשת לעניים, כך האדם צריך להשאיר ב' פאות בב' צדעיו, זהו כמין סימן שהוא קשור לבורא, שהוא איננו עושה מה שהוא רוצה, אלא מה שהבורא רוצה. התימנים היו קוראים לפאות: סימנים, כי אלו היו סימני היהודי בכל אתר ואתר. ויש בזה עוד הסברים, אבל די בזה.
ח) כי אדם צריך להיות עצמאי, ולא להיות תלוי בסינר הוריו.
ט) הדרך היא: א) להתבונן ברווחים שמשיגים מזה, שהם תענוגים קטנים בהמיים חולפים, מול השגת הרווחים הרוחניים מדביקות בה'. ב) להתפלל להשי"ת על זה. ג) להטיל על עצמו קנסות בנוגע לזה.
ידידך אברהם מרדכי גוטליב

שאלה: שלום הרב,
תודה רבה על תשובתך המפורטת.
בנוגע לתשובה ט' מה היא שיטת הקנסות?
תשובה: שיטת הקנסות היא אינדיוידואלית למה שיקר לך. כי אדם צריך לקנוס את עצמו במשהו שיקר לו, למנוע את עצמו, או לתת לאחרים. וכו'. והנקודה היא שהגוף ירגיש כאב חזק, ויפחד עוד פעם להשתולל.
ידידך אמג.

שאלה: שלום הרב,
לגבי שיטת הקנסות אם תוכל לתת דוגמא איך מפחידים את הגוף?
ומה כואב לו ?
מה פירוש שאדם הראשון נקרא חלתו של עולם?
האם אפשר ללכת לגן חיות עם הילדים?
איך מתמודדים עם הורי והורי אישתי מאחר ואנחנו בחרנו בדרך שונה משלהם?
עם הורי מאחר ואין להם כל רקע מסורתי, קצת יותר קל, אך עדיין יש כעסים. הורי אישתי מחשיבים עצמם כמסורתיים, עושים קידוש וסעודות שבת, אך יחד עם זאת נוסעים ומדליקים אש וכיוצא בזה, עקב כך הם לא מוכנים לקבל את דרכנו.
בנוסף יש בעיה של צניעות של הסבתות ואחיותי ואחיות אישתי, זה מפריע לי אישית, ואני גם חושב על מה שבנותי רואות. יש לציין שגילן שנתיים לגדולה ושבעה חודשים לקטנה.
תשובה: איך מפחידים את הגוף- מאיימים עליו לתת חצי משכורת לצדקה. שופכים מים רותחים על היד. שמים אבנים בנעלים. לא נותנים לו לאכול. וכו' עד"ז.
חלתו של עולם: המובחר שבעולם.
אינני מוצא סיבה שלא ללכת לגן חיות עם הילדים.
לגבי ההורים: מצד אחד אחד אתה מחויב בכיבוד ההורים (דרך אגב אתה מחויב בכיבוד הורי אשתך, כפי שאתה מחויב בכיבוד הוריך שלך). מצד שני יש את עקרונות חייך שלך, שאתה חייב לעמוד בקיומם. ולכן העיצה הטובה ביותר, היא לא להגרר לשום ויכוחים ופולמוסים, אתה צריך לשדר לסביבתך את הסיסמה: "איש באמונתו יחיה". שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, אתה אל תגיד ביקורת לאף אחד, וכשמישהו מבקר אותך - שתוק, וחייך בנימוס ובעדינות. אפילו מומלץ לומר לבן שיחך: אתה צודק. או אחשוב על כך, ואקח זאת לתשומת לבי. והמשך בדרכך בשקט ובבטחה.
ידידך אמג