לכב'... שלום וברכה
מה שנוגע לנו היא עבודתינו הפרטית, שהיא רלוונטית כל הזמן, משא"כ מאורעות שונים, באים והולכים.
מהות המערכה על ארץ ישראלבכל אחד מאיתנו יש גוים ויהודים, הרצון לקבל שבאדם הוא הגוי, והרצון להשפיע, ובחי' האמונה, הם היהודי שבאדם. ונפש האדם בכללותה היא בחי' ארץ ישראל שבאדם. ועל השליטה בנפש הזו נתושה המלחמה. וצריכים אנו להזהר שלא נגרש את היהודים שבנו, דהיינו את הרצונות דקדושה שבנפש כל אדם, ובמקום זה שלא נשליט רצונות של גוים ח"ו, שהם הרצונות לקבל שבנו. כי היות וכל אחד מאיתנו עושה כך בארץ הישראלית הפרטית שבנפשו, שדוחה את הרצונות היהודים ממנו, ומחבק באהבה את הרצונות הגוים, לכן קורה זה גם בחיצוניות.
אלא צריכים אנו לחזק את היהודים שבארץ ישראל הפרטית שבנפשינו, שיהיו חזקים כיתד שלא תמוט. פירוש: צריכים אנו לחבב את הרצונות היהודיים, ולבנותם חזק, להיות נאחזים בבורא יתברך, ולהיות מוכנים תמיד לנתינה, למסירות נפש, לדון לכף זכות את הזולת, לאהבה, ולחסד. צריכים להיות מוכנים לחיות חיים של אמונה המקושרים בבורא עולם. חיים עילאיים של קבלת עול מלכות שמים. כל אלו הם רצונות יהודיים, ואותם צריך לבנות ולהשליט בנפשינו, שהיא ארץ ישראל שבנו. מאידך גיסא צריכים אנו לגרש את הרצונות הגוים שבנפשינו, ולסלוד מהם, רצונות של קבלה ואיגואיזם, תאוות ויצרים בהמיים למיניהם, וכו'.
הסכסוכים למיניהם באזורינוזה כבר שנים רבות שאנו במערכת סכסוך עם אומות העולם שמסביבינו, הסכסוך סובב סביב הבעלות על אדמות ארץ ישראל, הוא גם סובב סביב שליטת תרבויות, תרבות האיסלם מול התרבות המערבית, שהיא התרבות השלטת במדינת ישראל של ימינו.
כמו"כ יש מלחמת תרבות בעם ישראל עצמו, התרבות היהודית המקורית מול תרבות המערב החילונית שהשליטו פה מיסדי ושליטי המדינה. תרבות של תורת אלקי ישראל, תרבות המייחדת את עם ישראל כעם קדוש, ואת ארץ ישראל כארץ הקודש, מול תרבות של "אכול ושתה כי מחר נמות".
ולאחרונה צפו ועלו מאורעות קיצוניים, כאשר הממשל החילוני ממש הכריז מלחמה על אנשי תורת ישראל, ונוקט במדיניות אלימה ותוקפנית, נגד כל מי שרוצה לשמור על ערכי תורת ישראל, וארץ ישראל. ויש לומר, אשר מי שמשתעשע בפתרונות מיליטנטיים לפתרון המלחמה הזו, אינו אלא טועה, כי לממשל לא תהיה בעיה להביא עוד חמישים אלף חיילים לצורך פינוי ישובים, ובמקרה הצורך גם מאה אלף חיילים. וכן בכדי לדכא כל התפרצות דתית אחרת, אם בנוגע לשמירת שבת, או ניתוחי מתים, או חילול קברים.
ועוד: לממשל יש גיבוי דמוקרטי, כי אם רוב העם בוחר בהנהגה כזו, שברור שאין לה שום זיקה, ולו גם מקרית, לאלקי ישראל, ולתורת ישראל, ולעם ישראל המקושר למורשתו היחודית, ולארץ ישראל, ממילא, מה לנו כי נלין על הממשל הזה? הלא זה רצונו של העם. והנה אנו עומדים בפתחם של בחירות, ובאם גם בפעם הזו, לאחר כל מה שקרה, בכל זאת יבחרו נציגי השמאל, א"כ ברור במה בוחר העם. וא"כ מה לנו כי נלין על הממשל, הלא זה מצבו של רוב עם ישראל, שנמצא בבלבול ובחשיכה גדולים, טועה באפילת התרבות המערבית החומרנית, ומעדיף חיי שעה על חיי עולם. ומחמת שמעדיף חיי שעה, ואינו מקושר כלל עם מורשת ישראל, ע"כ אין לו שום חשיבות גם לארץ ישראל, וע"כ מעדיף "שלום" עם אויבים, תוך רמיסת אלפי יהודים, ובלבד שיזכה למציאת חן בעיני הגוים, ויוכל לחיות חיי נוחות בהמית, וכל זאת מעדיף על פני העקרונות היהודיים, ועמידה במערכה. וא"כ מהו הפתרון?
מיהו אויב העם?
אולם יש לדעת בבירור את דעת פנימיות התורה: אין אומות העולם החיצוניות האויבות האמיתיות שלנו, ואין להלחם בהן, ולא בממשלה, ולא בכוחות השונים הפועלים לאכיפת החוק, בכל אלה אין להלחם. ואין אפילו לשנוא את הכוחות החיצונים הנ"ל, או לבזבז אנרגיה בהפנית אי אלו רגשות שליליים כלפיהם. ואין אפילו להשקיע מחשבה פעוטה, בכל אלה, כי אלה כלל לא האויבים של האדם. אלא האויב האמיתי הוא הרצון לקבל שבנפש האדם, ונגדו צריכה להיות מופנית השנאה, וכל האנרגיה המלחמתית צריכה להיות מופנית נגדו.
אולם יותר קל לאדם להלחם עם מי שמחוץ לו, ולכן אנשים משקיעים זמן וכוחות במלחמה עם מי שמחוץ להם. אבל חבל על המאמצים. א) מטעם שכל זה לא יעזור כנ"ל. ב) כי מי שמחוץ לנו אינו נוגע לנו כלל. אלא היצר הרע שבתוכינו, הוא האויב האמיתי של כל אחד, ובו צריך להלחם. וכל המצב החיצוני, הוא תולדה מן המצב הפנימי הרקוב של כל אחד.
ומי שמנסה להלחם בכוחות שמחוץ לו, דומה לאדם הרואה במראה אדם שפניו מלוכלכות, ובמקום לנקות את עצמו, הוא נוטל סחבה וחומרי נקוי, ומנקה היטב היטב את המראה. וברור שדבר לא יצא מכל עמלו, כי הבעיה בו, ולא מחוץ לו. וכל מה שמחוץ לו, הוא רק שיקוף ותוצאה של מה שקורה בתוכו.
הפתרון – הליכה בדרך פנימיות התורהמובטחנו, שבאם נעשה את העבודה הפנימית שלנו כפי שצריך, ונגביר את בחי' היהודי שבנו על פני בחינת הגוי שבנו כנ"ל, ונשליט את האידאלים היהודים בארץ ישראל הפנימית, קרי בנפשינו, כנ"ל, אזי גם הבעיות החיצוניות של סיכסוך היהודים והערבים בארץ ישראל, ושל סכסוך דתיים וחילוניים, ובעיות הנהגת מדינת ישראל באופן המתכחש למורשת ישראל, כל הבעיות הללו תיפתרנה.
כי הבעיות האמיתיות הן הבעיות הפנימיות שבכל אחד, ומהן נובעות הבעיות החיצוניות, ולא להפך. כך כותב רבינו בעה"ס זי"ע: בהגביר האדם את כוחה של הנפש דקדושה שבתוכו על פני הנפש דטומאה, פועל הוא בזאת להגברת כל כוחות הקדושה בעולם החיצון, ולהקטנת כוחות הטומאה בעולם כולו. ואין צורך כלל למגע ישיר עם הגורמים החיצונים בכדי לתקנם, אלא בתקן האדם את עצמו, אזי כוחותיו משפיעים בעולם ע"פ מידת תיקונו, באופן רוחני אבסטרקטי. כי מחשבות ורצונות עוברים מאדם למישנהו ונכללים בו, ופועלים בו, כמו באופן טלפתי, בלתי ניכר לעין. וכך גם יכולה להתחולל תמורה ושינוי בכללות עם ישראל.
אבל כאשר האדם עצמו, הוא חלש מבחי' פנימית, ובלתי מתוקן, והולך לשכנע את עם ישראל בצדקת דרך דת ישראל, הרי פנייתו זו חלשה היא, מטעם שהוא עצמו אינו בנוי בפנימיותו כראוי. ובעית הבעיות היא שאנו כל כך רחוקים מן האמת, עד שנדמה לנו שהאמת בידינו. כ"כ אנו רחוקים מדת ישראל האמיתית, עד שנדמה לנו שאנו אבירי הדת. ולכן כל אדם צריך בראש ובראשונה להשתלם בעצמו, בבנית ארץ ישראל הפרטית שלו, לפי עקרונות תורת ישראל, המקושרת לאלקי ישראל.
אולם אם האדם מפנה את כוחות מלחמתו לעבר גורמים שמחוץ לו, אזי הוא מפסיד בשניים: א) גם אינו נלחם באויב האמיתי, וממילא מבזבז כוחות לריק. ב) גם הבעיות הכוללות לא תיפתרנה, כי הן נוצרו מחמת הריקבון הפנימי שבכל אחד, וממילא הן תיפתרנה רק כאשר הריקבון הפנימי שבכל אדם יחוסל, ולא זולת.
הפתרון אפשרי רק באם נבצע התנתקות טוטאלית מן התרבות החילונית אגלה לך מחשבות שונות שמתרוצצות בי עקב כל האמיתות הנ"ל:
א) אולי צודקים אלה הדורשים להפריד לגמרי את הדת מן המדינה. כי בזאת שמנסים לפעול להחדרת הדת במוסדות המדינה, אזי יוצרים איזו אשליה כאילו זו מדינה יהודית. ואליבא דאמת הרי זה שקר, אין זו מדינה יהודית כלל. כי הגדרות שרירות ע"פ האידאלים המונהגים במציאות, ובאם האידאלים של הממשל המנהיג את המדינה, של הגוף המחוקק, של הרשות השופטת, ושל רוב העם אשר בוחר בכל אלה, אינם אידאלים יהודים כלל, להפך: הם סולדים ונלחמים באידאלים יהודים, ומנסים בכל כוחם להשליט אידאלים של אומות העולם, וגם הביאו לכאן בפועל אוכלוסיה שלימה של גוים, מדוע א"כ לשקר לעצמינו ולכל העולם, ולומר שזו מדינה יהודית? אדרבא שהאמת תצא לאור – המדינה כמדינה איננה יהודית. נכון שחיים במדינה זו יהודים רבים, אבל גם באמריקה חיים יהודים רבים, ולא מחמת זאת תיחשב אמריקה למדינה יהודית.
ב) לפיכך, אין לפעול כלל, לכשרות ארצית, לחוק החזיר, לכך שאל על לא תיסע בשבת, ושאגד לא יסע בשבת, ולנישואין ע"פ ההלכה, ועוד כהנה וכהנה חוקים יהודים. אלא מעמד היהדות הדתית במדינת ישראל, צריך להיות כפי שהוא באמריקה. דהיינו, כפי ששם אין לאף אחד אשליה ורצון לחוקק חוקים דתיים בחוקת ארה"ב, ולשנות את התרבות הגוית, כך צריך להיות גם כאן, במדינה אשר נכון להיום היא מדינה גוית לחלוטין. וכפי ששם היהדות דואגת שיהיו נציגים בממשל ובסנט ובממסד המוניציפלי אשר ישמרו את האינטרסים שלה, כך צריך להיות גם כאן. וכפי ששם היהדות החרדית דואגת בכוחות עצמה, לחינוך, לרווחה, ולכל התרבות הפנימית היהודית, כך צריך להיות גם כאן, היהדות הדתית צריכה לדאוג לשמירת התורה והמצוות בתוך החוגים הדתיים המעונינים בכך, ותו לא. אבל לא צריך להיות ענין לשנות את כלל המדינה, ולחדור לתחומי החקיקה והמשפט וכו', אלא רק לשמר את האינטרסים של היהדות החרדית, ותו לא.
ג) אין לפעול כלל בקום ועשה, לשינוי המציאות בכלל עם ישראל, דהיינו לחזרה בתשובה של כלל עם ישראל.
ד) התועלת מכל זה:
1) כידוע האדם ניחן בכוחות מוגבלים, ובאם מפזר את הכוחות שלו לכמה כוונים, אזי לא משיג השגים בשום ענין. לכן הדרך הנכונה היא לרכז את כל הכוחות בכוון אחד בלבד. ובכללות יש בפנינו ב' כוונים:
כוון ראשון: לנסות לשנות את פני הממשל במדינת ישראל, את החקיקה, את המדיניות וכו'. כמו"כ לפעול למען החזרה בתשובה של ההמונים. להחדיר מודעות יהודית בכלל העם, וכו'.
כוון שני: שכל אדם יעבוד לשנות רק את עצמו, להגיע למקסימום של עצמו. כלומר: להגיע באמת לחיים של אמונה בה', של דביקות בלתי פוסקת בה' בתורתו ובמצוותיו. חיים של "ואהבת לרעך כמוך", עד מסירות נפש, עם כל אלה הסובבים אותו. לעבור ממצב שהרצון לקבל שולט באדם, למצב שהרצון להשפיע שולט באדם. כל אלה דורשים כוחות עצומים, ולפיכך על האדם להתרכז בהשגת המטרה הזו.
אין לי שום ספק, שהכוון השני הוא הנכון. כי אי אפשר לרקוד בב' חתונות, או שאתה מנסה לתקן את עצמך, או שאתה מנסה לתקן את זולתך. ויש לזכור, שאם גם אתה עצמך אינך מתוקן, אין לך אפשרות להציע לזולתך אידאלים אמיתיים, כי גם אתה עצמך חלש מאד. לכן הדרך הנכונה היא שכל אדם יתרכז בתיקון עצמו, באופן המאסיבי ביותר, ע"פ הדרכת פנימיות התורה. ולכן צריך להפסיק לגמרי נסיונות לשנות את המציאות שסביבינו, הבה נשנה את עצמינו תחילה.
ובאם תשאלו: ומה עם זכוי הרבים? ומה עם "כל ישראל ערבים זל"ז"? תשובה: באם תפעלו לפי הכוון השני, אזי תפעלו את הפעולה המכריעה ביותר לגבי תיקון כלל עם ישראל. כי בזמן שהאדם מתוקן, אזי הוא מאיר לסביבתו כמגדלור בלב ים, קודם כל באופן רוחני טלפטי, כנ"ל. ובעיני רוב העולם האופן הרוחני, הוא לא דבר שיש בו ממש, אבל אין זה נכון לדעת רבינו בעל "הסולם", כי לדעתו זוהי העזרה האמיתית המוגשת לכלל הציבור. אפשר להמשיל זאת, למסקנה המדעית, שהאנרגיה הגדולה ביותר נמצאת דוקא בחלקיק הפנימי ביותר של החומר. נמשל: כאשר האדם מגלה את החלק הפנימי שלו, ומגביר אותו, בכוון אהבת הזולת, ובכוון התעלות מעל הטבע של האיגואיזם, ובכוון של קבלת עול מלכות שמים, במסירות נפש. כל זה יוצר אנרגיה רוחנית עצומה, שמקרינה לכל העולם כולו. כדאיים כל המאמצים ליצור חברה כזו, שתלך בדרך זו בתכלית ההתמסרות. אבל בכדי לעשות זאת, צריכים להתרכז רק בזאת, ולא לפזול, לשום ענין חיצוני.
אבל יש להוסיף שהאדם הפנימי יכול לתרום לכלל החברה, גם בפועל ממש. כי בזמן שאדם בונה את עצמו כראוי, הוא יכול להושיט יד, לכל מי שפונה אליו לעזרה. בזמן שאדם מקושר לבורא עולם כראוי, אזי כל מי שנצרך יכול לקבל סיוע ממנו להתקשר ג"כ לבורא עולם. האדם יכול להוות מרכז לכל דורש. אבל אין לאדם עצמו באופן אקטיבי, לנסות לשנות את סביבתו, אלא כאמור, להפנות את כל כוחותיו לשנות את עצמו, ולתת יד למי שמבקש ממנו עזרה. לפיכך הצדיקים האמיתים, אינם קובלים על הרשע, גם לא טורחים לפעול בכדי לשנות את הרשע, אלא מוסיפים צדק בתוך עצמם פנימה, ובזאת פועלים את הפעולה היותר אמיתית, למען שינוי עצמם ושינוי כל המציאות כולה.
2) יש כאלה שמנסים לומר שצריכה להיות סבלנות וסובלנות, כי יש כמה דרכים בעם ישראל, ובעלי הדרכים צריכים לחיות זה לצד זה באהבה ובפלורליזם. אינני חושב שיש כמה דרכים. יש רק דרך אחת לעם ישראל, והיא דרך התורה והמצוות, וכל השאר אינן דרכים כלל, אלא אבדן דרך. לפיכך, לדעתי צריכה להיות התנתקות של כלל הציבור החרד לדבר ה', מכל שאר הדרכים, וממי שנושא אותן. אין לפעול נגד דרכים אחרות כלל, אלא בעד הדרך האמיתית. והאמת בסופו של דבר תצא לאור.
אדרבא "ישחקו הנערים לפנינו", הבה ניתן לחילונים יד חופשית לגמרי, ללא שום הגבלה וללא שום לחץ, לנהל את המדינה, ואת המציאות שלהם, כפי שהם רוצים. ולא נתנגד כלל לשום מהלך, ולא ננסה להשפיע, ולא לשנות, ולא ליצור שום "כפיה דתית". לכאורה זו רק שאלה של זמן, עד שאידאולוגית השלום תתמוטט לחלוטין, רק חבל שהיא תעלה בקרבנות רבים רח"ל.
וכבר יש התמוטטות גדולה בתנאי החיים החילונים הכלליים: בתי הכלא מלאים פושעים מכל הסוגים. הרחובות מלאים אלימות, אפילו בבתי הספר היסודיים. התא המשפחתי התמוטט לחלוטין, בעקבות המתירנות המטורפת. ובכל יום יש מעשי אונס, ומעשים מגונים, ומעשי סדום, וסטיות מכל המינים. ומסוממים שורצים בכל מקום. ומעשי שוד ורצח הם שכיחים כגשם בחורף. וכל זה תוצאה של "התרבות" החילונית, שהיא למעשה יניקה מן "התרבות" של אומות העולם, וחיקוי שלה.
בחינוך ישנה שיטה כזו, שאם ילד רוצה משהו פסול, צריך להניח לו, עד שיחווה על בשרו כאבים ויסורים, ואלו ידברו אל לבו יותר מכל ההסברים והשכנועים. כך גם בנידון דנן, לעתים אין ברירה, אלא צריכים להניח לאדם או לחברה, ללכת כרצונם, ושיחוו על בשרם יסורים נוראים, עד התמוטטות מוחלטת, ואז שייך לדבר על שינוי המציאות, כאשר האדם והחברה עצמם מתוך היסורים יבינו שהדרך צריכה להשתנות מן המסד ועד הטפחות. אבל עד שזה יתממש, חבל על המאמצים, כנ"ל.
ובציבור החרד לדבר ה', המצב הרבה יותר טוב, בחסדי ה'. התופעות הנ"ל כמעט ואינן קיימות (אלימות בבתי הספר, שוד גניבות וכו'). אולם מכיון שהציבור החרד לדבר ה', אינו פועל בכוון השני הנ"ל, לכן הוא חלש, ע"כ נחשף אף הוא לכל הנ"ל. ויפה שעה אחת קודם, למהר ולהציל לפחות את עצמינו מכל הנ"ל, ע"י שננקוט בדרך הפעולה של הכוון השני. כלומר, אנו צריכים להתרכז בתוך עצמינו, כל אדם באופן פרטי, וכל חברה באופן כללי, לבנות את עצמינו נכון וחזק, וללא השקעת שום משאבים במלחמות חיצוניות, או בנסיון לשנות את המציאות החיצונית. וכל זאת יתכן ע"י הדביקות בפנימיות התורה. כי רק פנימיות התורה מדריכה את האדם בכל הנ"ל.
וכאשר יבנה כל אדם באופן פרטי כראוי, והחברה החרדית תיבנה כראוי, אז נוכל להושיט יד גם לאלה המעונינים להנצל מן ההתמוטטות של "התרבות" החילונית. ולאחר שמדינת ישראל תתמוטט במתכונתה הנוכחית, נוכל להושיט יד, באם ירצו, לבנותה מחדש, נכון, ע"פ רצון השי"ת.
בכבוד רב
