שאלה: לכב' הרב גוטליב השלום והברכה,
קראתי בעיון רב את מאמרו של כב' הרב "ההתנתקות מארץ ישראל", ועלו בליבי כמה הרהורים שאינם מניחים לי ומכריחים אותי לשבת ולכתוב.
במאמרו של כב' הרב גוטליב על בר המצווה נכתב כי:
" וגדול מי שמצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה. מדוע? למי שמצווה ועושה כבר יש קשר עם המצווה. כל מקום שכתוב לשון עשייה, הכוונה מעשה מתוך אמונה למעלה מהדעת, מעשה שהשכל החיצוני איננו מתלווה אליו, אלא האדם עושה אותו כמו חייל. לכן גדול המצווה ועושה, מפני שיש לו קשר עם המצווה, יותר ממי שאינו מצווה ועושה, מטעם שהוא אומנם עושה, אבל היות והוא לא מצווה אז אין לו קשר עם המצווה." מתוך הנ"ל הבנתי כי מצווה לעשות וללמד לעשות.
האם התבדלות אינה מובילה לאי עשייה? האם התכנסות האדם לתוך עצמיותו, פרטיותו, ואפילו תהיה דבקות מלאה וחסרת פשרות באמונה בהשי"ת, אינה מביאה לאובדן דרך ההשפעה הטובה עליה אנו מצווים.
יש מאבק גדול בין החלק החילוני והלא חילוני שבעם. אותו המאבק מצוי לעניות דעתי גם באדם הבודד עצמו.
כל יום אנו נאבקים על אמונתנו בהשי"ת. נאבקים נגד השפעות היום יום והסביבה בה אנו חיים.
האם הפסקת המאבק בסביבה לא מביא בהכרח גם להחלשות המאבק הפנימי?
אני רק בתחילת דרכי ואולם אני חש כי המרבה בעשייה ופקיחת עיניי הבריות – מרבה אהבת השם בבריות.
ישנם רבים שאיבדו דרכם שלא באשמתם אלא באשמת הוריהם והסביבה. כפי שאמר הרב הרצון דלהשפיע חייב לגבור על הרצון לקבל. ולכן אולי צריך דווקא עתה חייבים לצאת ולנסות, ולהקרין על הזולת ולהביאו להכרה בדרך.
נכון הוא כי ה"מלכות" (הממשלה) חזקה מן הפרט שבחר בה, אבל חושבני כי עשייה להגברת המודעות, ההבנה וההכרה בהשי"ת, בתורתו ובמצוותיו מקרבים. הקניית תורה ומצוות ואהבת האדם יש לה השפעה חיובית באם היא נעשית באמונה בהשי"ת ובדרכו.
האדם הפשוט, לעניות דעתי, סגולתו וייחודו באמונתו האישית בהשי"ת, בתורה ובמצוות. ביכולתו לתת משנה תוקף להשפעה על הסובבים אותו אם יתעל את הרצון דלהשפיע שלו אל אותם אלה הסובבים אותו ואינם בעלי אמונה כמוהו. עצם אמונתו והוכחת צידקתו בדרכו (תוך כדי היותו מהווה דוגמה אישית לכך), משנה דעות ומביאה לרצון לחזרה בתשובה אצל הזולת. כך לפחות היה אצלי.
נאמר – מכל מלמדי השכלתי – כאן כוונתי שאכן אלו ששומע אני דעתם, רואה דרכם ולומד מהם אכן משכילים אותי ובע"ה יביאוני למחוז חפצי.
אין לי בטחון כי באם היתה הסתגרות והתבדלות הייתי מגיע היום להיכן שאני נמצא.
אודה לך באם תוכל להתייחס לדברי ,
בברכת שבוע טוב וחודש אדר שמח
..................
תשובה: א) ההתבדלות אינה מובילה לאי עשיה. כי אם יתבונן האדם - יש לו כ"כ הרבה מה לעשות ומה לתקן במישור האישי:
בין אדם לחבירו, יש לנו להגיע למצב של אהבה אל אלה הסובבים אותנו: במשפחה, בבית הכנסת, בעבודה. במעגל הקרוב ביותר של חיי היום יום כבר נמצאים כל האתגרים כולם. ומה לנו לנדוד רחוק? הכל נמצא על ידינו. האם כבר הגענו לאהבה אל אלה הקרובים אלינו? האם נהיה מוכנים למסור נפשינו עבורם? האם נהיה מוכנים להחלץ לעזרתם באש ובמים? כל זמן שהתשובה היא לא, לדעתי אין לאדם מה לרוץ להשפיע על אחרים.
וכן בין אדם למקום. יש לנו אתגר להגיע לחיים המקושרים לבורא, להכניע את כל המערכות היצריות התאוותניות, מערכות המחשבה והרגש, כולן צריכות להיות מקושרות לבורא. האם כבר הגענו לכך? האם היצרים שלנו רועדים מפחד ה', ומהדר גאונו? האם המחשבות שלנו אחוזות בבורא יומם ולילה? כל זמן שלא הגענו לכך, אין לנו לרוץ להחזיר בתשובה אחרים. ואין לנו לבזבז כוחות ואנרגיות, על שום דבר מלבד הנ"ל. וענין זה כולל את כל סוגי ההתיחסות למה שקורה במישור הכללי, כפי שהבאתי במאמרי. זו דעתי כפי מה שקיבלתי מרבותי.
ב) ההתכנסות הנ"ל דוקא משפרת אצל האדם את כוחות ההשפעה, במסגרת הסביבה הקרובה אליו. יש להפנים את הרעיון הזה: הקב"ה לא הביא את האדם לעולם בכדי שיתקן את העולם, אלא בכדי שיתקן את עצמו. תיקון העולם הוא באחריותו של הקב"ה, תיקון עצמינו הוא באחריותינו.
ציטוט מרבינו בעה"ס (הקדמה לספר פנים מאירות): "כפי שהחמור לא נועד לשמש את החמורים בני גילו, אלא את האדם שמעליו, כך גם האדם לא נועד לשמש את בני האדם בני גילו, אלא את הבורא שמעליו". עכל"ק. נשאלת השאלה: איך יתכן שהאיש שהביא לעולם את המושג של הרצון להשפיע, יאמר משפט שכזה? אלא רבינו רצ"ל, שהמטרה של האדם היא להגיע לדביקות נשמתו בבורא, וענין הרצון להשפיע לזולתו הוא האמצעי להגיע למטרה ההיא. לפיכך נגזר מכאן, שאין האדם אחראי על מה שקורה בעולם, האדם לא שייך, לא לאו"ם, ולא לאמנסטי, אלא הוא צריך לתקן את עצמו בלבד. ותיקון עצמו מתבצע ע"י שרוכש רצון להשפיע לזולתו, הקרובה. נמצא המגמה היא: שינוי האדם. ולא שינוי סביבתו.
ג) הפסקת המאבק בסביבה, לפי דעתי, יביא להשבחת המאבקים הפנימיים באדם. כי כוחותיו של אדם מוגבלים הם, ואינו יכול לפצל את עצמו לכמה כוונים. ממילא כאשר יפסיק להתעסק עם סביבתו, יוכל להפנות את כל מרצו לתיקון עצמו. אינני צריך ליבא רע מבחוץ בכדי להלחם איתו, יש לי מספיק רע בתוכי, בכדי להלחם בו.
ד) לגבי הערתך, שאם היתה הסתגרות לא היית מגיע לאן שהגעת היום. אינני בטוח. מטעם שהדגשתי במאמרי, שגם אלו שמסתגרים ועוסקים בעבודת עצמם, יתנו יד ואפשרות לכל מי שחפץ בכך. ובפרט בעידן התיקשורת של היום, האפשרויות רבות. השאלה היא רק מהי מגמתי: האם מגמתי בחיים לשנות את סביבתי? או שמגמתי בחיים לשנות את עצמי? אבל גם אדם שמגמתו לשנות את עצמו, אינו מנוכר לסביבתו, כי בודאי יושיט יד לכל מי שיבקש. ולדעתי תהיה זו יד איכותית הרבה יותר.
ה) לסיכום יש לי לומר שזו דעתי, וכך אני רואה את הדברים ע"פ כתבי רבותי לבית אשלג, וכך ראיתי במו עיני אצל כ"ק אדמו"ר הברכת שלום זצ"ל: הוא עצמו חי מנותק לגמרי מכל ההבלים הכלליים, מכל הפוליטיקה והעסקנות, ומן ההתלהבות לשנות את הסביבה. כמאמר הרבי מקוצק זי"ע: אדם אומר שמע ישראל, וממליך את הקב"ה על ד' רוחות העולם, רק את עצמו שוכח לכלול בקבלת מלכות ה'...
ולצערי רוב העולם נוהג להפך, ולכן לדעתי האיכויות של תובנות הדת כ"כ ירודות, כי מטרם שאדם כבר הגיע לאיזה מעמד מסוים ביהדותו, כבר הוא רץ להחזיר את העולם בתשובה, כעין שאמרו חז"ל: תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה.
אולם מ"מ המדרש אומר: "הרבה חילות לו להקב"ה", יש להקב"ה הרבה סוגים של חילות. כפי שרואים בגשמיות, שיש בצבא חילות רבים: שריון, צנחנים, אנשי מחשבים, ואפסנאות, וכו'. כך גם בצבא ה' יש חילות רבים, ויש אנשים שנמשכים יותר לעבודת הפרט, ללא פשרות, ויש אנשים שנמשכים יותר להתחברות עם הכלל, לעזור לאנשים אחרים וכו'. וכולם אהובים, כולם ברורים, וכו'. ושכל אחד יעשה כפי הבנת לבו, וה' הטוב יכוון את כולם לנכון.
בכבוד רב. אמג.
נ.ב: באם תשאל: הלא בספר "הסולם", בתולדות חיי רבינו בעה"ס מסופר שנפגש עם מנהיגי ישראל, כי רצה לנסות לשנות את המשטר החברתי לצורה של משטר סוציאליסטי, בכדי שתהיה אפשרות בקלות לקשר את עם ישראל עם האידאולוגיה של "ואהבת לרעך כמוך". הרי אנו רואים שכן צריך לעשות פעולות עמ"נ לשנות את כלל ישראל? תשובה: א) אדם בסדר גודל של בעה"ס היה כבר מתוקן לגמרי עוד בשנות העשרים לחייו, ובאם אדם כבר מתוקן, אזי מה שנשאר לו זה באמת לתקן את כלל ישראל. ב) רבינו עשה נסיון בלבד, לראות להיכן נושבות הרוחות. ומשראה שאינן נושבות לכוון הרצוי, שב לפרטיותו, ותו לא.
אבל מפרטיותו של אדם זה, יצא אור עצום לכל העולם כולו, כפי שאנו רואים היום. נמצינו למדים שדוקא באם האדם אינו שואף להתפרסם ולהיות פופולרי כגדול מחזירי התשובה, או גדול המקובלים, או גדול הלוחמים, אלא הרחק הרחק מעין הזרקורים נחבא לו אל הכלים, ומבקש רק דבר אחד: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". ומבקש רק דבר אחד קטן מהבורא - שיוכל לחיות בסטטוס של אמונה ושל אהבה. דוקא מאדם כזה יוצא האור הגדול ביותר, אשר מושיע ועוזר לכל העולם כולו, ומקרב את העולם לגאולתו בצעדי ענק, ונותן כלים לפרט ולכלל לבוא לחיי אמת.
קראתי בעיון רב את מאמרו של כב' הרב "ההתנתקות מארץ ישראל", ועלו בליבי כמה הרהורים שאינם מניחים לי ומכריחים אותי לשבת ולכתוב.
במאמרו של כב' הרב גוטליב על בר המצווה נכתב כי:
" וגדול מי שמצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה. מדוע? למי שמצווה ועושה כבר יש קשר עם המצווה. כל מקום שכתוב לשון עשייה, הכוונה מעשה מתוך אמונה למעלה מהדעת, מעשה שהשכל החיצוני איננו מתלווה אליו, אלא האדם עושה אותו כמו חייל. לכן גדול המצווה ועושה, מפני שיש לו קשר עם המצווה, יותר ממי שאינו מצווה ועושה, מטעם שהוא אומנם עושה, אבל היות והוא לא מצווה אז אין לו קשר עם המצווה." מתוך הנ"ל הבנתי כי מצווה לעשות וללמד לעשות.
האם התבדלות אינה מובילה לאי עשייה? האם התכנסות האדם לתוך עצמיותו, פרטיותו, ואפילו תהיה דבקות מלאה וחסרת פשרות באמונה בהשי"ת, אינה מביאה לאובדן דרך ההשפעה הטובה עליה אנו מצווים.
יש מאבק גדול בין החלק החילוני והלא חילוני שבעם. אותו המאבק מצוי לעניות דעתי גם באדם הבודד עצמו.
כל יום אנו נאבקים על אמונתנו בהשי"ת. נאבקים נגד השפעות היום יום והסביבה בה אנו חיים.
האם הפסקת המאבק בסביבה לא מביא בהכרח גם להחלשות המאבק הפנימי?
אני רק בתחילת דרכי ואולם אני חש כי המרבה בעשייה ופקיחת עיניי הבריות – מרבה אהבת השם בבריות.
ישנם רבים שאיבדו דרכם שלא באשמתם אלא באשמת הוריהם והסביבה. כפי שאמר הרב הרצון דלהשפיע חייב לגבור על הרצון לקבל. ולכן אולי צריך דווקא עתה חייבים לצאת ולנסות, ולהקרין על הזולת ולהביאו להכרה בדרך.
נכון הוא כי ה"מלכות" (הממשלה) חזקה מן הפרט שבחר בה, אבל חושבני כי עשייה להגברת המודעות, ההבנה וההכרה בהשי"ת, בתורתו ובמצוותיו מקרבים. הקניית תורה ומצוות ואהבת האדם יש לה השפעה חיובית באם היא נעשית באמונה בהשי"ת ובדרכו.
האדם הפשוט, לעניות דעתי, סגולתו וייחודו באמונתו האישית בהשי"ת, בתורה ובמצוות. ביכולתו לתת משנה תוקף להשפעה על הסובבים אותו אם יתעל את הרצון דלהשפיע שלו אל אותם אלה הסובבים אותו ואינם בעלי אמונה כמוהו. עצם אמונתו והוכחת צידקתו בדרכו (תוך כדי היותו מהווה דוגמה אישית לכך), משנה דעות ומביאה לרצון לחזרה בתשובה אצל הזולת. כך לפחות היה אצלי.
נאמר – מכל מלמדי השכלתי – כאן כוונתי שאכן אלו ששומע אני דעתם, רואה דרכם ולומד מהם אכן משכילים אותי ובע"ה יביאוני למחוז חפצי.
אין לי בטחון כי באם היתה הסתגרות והתבדלות הייתי מגיע היום להיכן שאני נמצא.
אודה לך באם תוכל להתייחס לדברי ,
בברכת שבוע טוב וחודש אדר שמח
..................
תשובה: א) ההתבדלות אינה מובילה לאי עשיה. כי אם יתבונן האדם - יש לו כ"כ הרבה מה לעשות ומה לתקן במישור האישי:
בין אדם לחבירו, יש לנו להגיע למצב של אהבה אל אלה הסובבים אותנו: במשפחה, בבית הכנסת, בעבודה. במעגל הקרוב ביותר של חיי היום יום כבר נמצאים כל האתגרים כולם. ומה לנו לנדוד רחוק? הכל נמצא על ידינו. האם כבר הגענו לאהבה אל אלה הקרובים אלינו? האם נהיה מוכנים למסור נפשינו עבורם? האם נהיה מוכנים להחלץ לעזרתם באש ובמים? כל זמן שהתשובה היא לא, לדעתי אין לאדם מה לרוץ להשפיע על אחרים.
וכן בין אדם למקום. יש לנו אתגר להגיע לחיים המקושרים לבורא, להכניע את כל המערכות היצריות התאוותניות, מערכות המחשבה והרגש, כולן צריכות להיות מקושרות לבורא. האם כבר הגענו לכך? האם היצרים שלנו רועדים מפחד ה', ומהדר גאונו? האם המחשבות שלנו אחוזות בבורא יומם ולילה? כל זמן שלא הגענו לכך, אין לנו לרוץ להחזיר בתשובה אחרים. ואין לנו לבזבז כוחות ואנרגיות, על שום דבר מלבד הנ"ל. וענין זה כולל את כל סוגי ההתיחסות למה שקורה במישור הכללי, כפי שהבאתי במאמרי. זו דעתי כפי מה שקיבלתי מרבותי.
ב) ההתכנסות הנ"ל דוקא משפרת אצל האדם את כוחות ההשפעה, במסגרת הסביבה הקרובה אליו. יש להפנים את הרעיון הזה: הקב"ה לא הביא את האדם לעולם בכדי שיתקן את העולם, אלא בכדי שיתקן את עצמו. תיקון העולם הוא באחריותו של הקב"ה, תיקון עצמינו הוא באחריותינו.
ציטוט מרבינו בעה"ס (הקדמה לספר פנים מאירות): "כפי שהחמור לא נועד לשמש את החמורים בני גילו, אלא את האדם שמעליו, כך גם האדם לא נועד לשמש את בני האדם בני גילו, אלא את הבורא שמעליו". עכל"ק. נשאלת השאלה: איך יתכן שהאיש שהביא לעולם את המושג של הרצון להשפיע, יאמר משפט שכזה? אלא רבינו רצ"ל, שהמטרה של האדם היא להגיע לדביקות נשמתו בבורא, וענין הרצון להשפיע לזולתו הוא האמצעי להגיע למטרה ההיא. לפיכך נגזר מכאן, שאין האדם אחראי על מה שקורה בעולם, האדם לא שייך, לא לאו"ם, ולא לאמנסטי, אלא הוא צריך לתקן את עצמו בלבד. ותיקון עצמו מתבצע ע"י שרוכש רצון להשפיע לזולתו, הקרובה. נמצא המגמה היא: שינוי האדם. ולא שינוי סביבתו.
ג) הפסקת המאבק בסביבה, לפי דעתי, יביא להשבחת המאבקים הפנימיים באדם. כי כוחותיו של אדם מוגבלים הם, ואינו יכול לפצל את עצמו לכמה כוונים. ממילא כאשר יפסיק להתעסק עם סביבתו, יוכל להפנות את כל מרצו לתיקון עצמו. אינני צריך ליבא רע מבחוץ בכדי להלחם איתו, יש לי מספיק רע בתוכי, בכדי להלחם בו.
ד) לגבי הערתך, שאם היתה הסתגרות לא היית מגיע לאן שהגעת היום. אינני בטוח. מטעם שהדגשתי במאמרי, שגם אלו שמסתגרים ועוסקים בעבודת עצמם, יתנו יד ואפשרות לכל מי שחפץ בכך. ובפרט בעידן התיקשורת של היום, האפשרויות רבות. השאלה היא רק מהי מגמתי: האם מגמתי בחיים לשנות את סביבתי? או שמגמתי בחיים לשנות את עצמי? אבל גם אדם שמגמתו לשנות את עצמו, אינו מנוכר לסביבתו, כי בודאי יושיט יד לכל מי שיבקש. ולדעתי תהיה זו יד איכותית הרבה יותר.
ה) לסיכום יש לי לומר שזו דעתי, וכך אני רואה את הדברים ע"פ כתבי רבותי לבית אשלג, וכך ראיתי במו עיני אצל כ"ק אדמו"ר הברכת שלום זצ"ל: הוא עצמו חי מנותק לגמרי מכל ההבלים הכלליים, מכל הפוליטיקה והעסקנות, ומן ההתלהבות לשנות את הסביבה. כמאמר הרבי מקוצק זי"ע: אדם אומר שמע ישראל, וממליך את הקב"ה על ד' רוחות העולם, רק את עצמו שוכח לכלול בקבלת מלכות ה'...
ולצערי רוב העולם נוהג להפך, ולכן לדעתי האיכויות של תובנות הדת כ"כ ירודות, כי מטרם שאדם כבר הגיע לאיזה מעמד מסוים ביהדותו, כבר הוא רץ להחזיר את העולם בתשובה, כעין שאמרו חז"ל: תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה.
אולם מ"מ המדרש אומר: "הרבה חילות לו להקב"ה", יש להקב"ה הרבה סוגים של חילות. כפי שרואים בגשמיות, שיש בצבא חילות רבים: שריון, צנחנים, אנשי מחשבים, ואפסנאות, וכו'. כך גם בצבא ה' יש חילות רבים, ויש אנשים שנמשכים יותר לעבודת הפרט, ללא פשרות, ויש אנשים שנמשכים יותר להתחברות עם הכלל, לעזור לאנשים אחרים וכו'. וכולם אהובים, כולם ברורים, וכו'. ושכל אחד יעשה כפי הבנת לבו, וה' הטוב יכוון את כולם לנכון.
בכבוד רב. אמג.
נ.ב: באם תשאל: הלא בספר "הסולם", בתולדות חיי רבינו בעה"ס מסופר שנפגש עם מנהיגי ישראל, כי רצה לנסות לשנות את המשטר החברתי לצורה של משטר סוציאליסטי, בכדי שתהיה אפשרות בקלות לקשר את עם ישראל עם האידאולוגיה של "ואהבת לרעך כמוך". הרי אנו רואים שכן צריך לעשות פעולות עמ"נ לשנות את כלל ישראל? תשובה: א) אדם בסדר גודל של בעה"ס היה כבר מתוקן לגמרי עוד בשנות העשרים לחייו, ובאם אדם כבר מתוקן, אזי מה שנשאר לו זה באמת לתקן את כלל ישראל. ב) רבינו עשה נסיון בלבד, לראות להיכן נושבות הרוחות. ומשראה שאינן נושבות לכוון הרצוי, שב לפרטיותו, ותו לא.
אבל מפרטיותו של אדם זה, יצא אור עצום לכל העולם כולו, כפי שאנו רואים היום. נמצינו למדים שדוקא באם האדם אינו שואף להתפרסם ולהיות פופולרי כגדול מחזירי התשובה, או גדול המקובלים, או גדול הלוחמים, אלא הרחק הרחק מעין הזרקורים נחבא לו אל הכלים, ומבקש רק דבר אחד: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". ומבקש רק דבר אחד קטן מהבורא - שיוכל לחיות בסטטוס של אמונה ושל אהבה. דוקא מאדם כזה יוצא האור הגדול ביותר, אשר מושיע ועוזר לכל העולם כולו, ומקרב את העולם לגאולתו בצעדי ענק, ונותן כלים לפרט ולכלל לבוא לחיי אמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה