בס"ד
שאלה: לכב' האדמו"ר שליט"א
אני מודה ושמח על ההתיחסות להערתי, ונראה שלא
הסברתי את עצמי מספיק, אלא שגם מהתשובה של האדמו"ר זה רק מחזק את מה שכתבתי.
שאם
יש גאוה אמיתית למעלה כמו הגאוה לחי עולמים, וכן תאוה כמו הקב"ה מתאוה
לתפילתן של צדיקים, אלא שזה לא במהותו עצמו ח"ו, כי זהו לאחר הצמצום בבחי'
ספירות שהם באין ערוך להקב"ה שמרומם על כל ברכה ותהלה, א"כ לאחר הצמצום
יש גם התפעלות מעבודת התחתונים, ולכן יש ענין הכעס כמו "וחרה אף הוי'"
שזהו שם הוי', וכן ענין הפגם שנעשה למעלה ע"י התחתונים עד שגרמו לחורבן
בהמ"ק וגלות השכינה, כי למעלה אין כח חסר פועל, ובעת שרצה (אפילו שנאמר שזהו
רק בשביל התחתונים כמו שכתב) שיהיה התפעלות נתהוה מציאות אמיתית של התפעלות,
ומבואר בספר דרך מצוותיך להצ"צ מצות האמנת אלקות, ואכ"מ.
ונראה שגם האדמו"ר יודה בזה, כי קשה לומר
שהתכוון לדמיון ממש, ויש שיטות שמבארים כך את ענין הספירות לשיטת הרמח"ל,
וחלקו ע"ז הרבה (ס' מגן וצנה)
וא"כ גם לשיטתו אין עצם הרצון לקבל (שזהו
ענין נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני, וישראל מפרנסין לאביהם שבשמים)ועצםהתאוה והגאוה
מהות רע, וכמו שביארתי שהרע הוא רק ענין הסתר אלקות שזהו אחדותו ית' שהוא ית' אחד
האמת והוא לבדו הוא ואין זולתו, ולכן הגאוה והתאוה במקום הפירוד מאחדותו הוא שקר,
וכמו ולתאוה יבקש נפרד,
והנה כל המדות שברע נפלו מהמלכים שבתוהו ששם היה
תוקף האורות, שזהו כמו גאוה דקדושה, משא"כ באצילות ששם המדות הם בבחי' אין
וביטול, וכל העבודה שע"י תו"מ שהוא מאצי' יופרד הרע שיתגלה אחדותו למטה,
ואז יתעלה היש למעלה מאצילות, כמו בעל תשובה למעלה מצדיק כמ"ש בזהר כי הוא
בחילא יתיר זהו תוקף דתוהו,
ולכן זה היה כוונתי בהערתי שכל ענין הרצון
להשפיע הוא מהביטול של אצילות, והיש הנברא שיש לו רצון לקבל וגאוה ותאוה לא רק
יתעלה לאצילות בבחי' השוואת הצורה ליוצרה, אלא שיחזור לשרשו למעלה מהאצילות שזהו
יש דקדושה שם ס"ג, ומלכות יהיה בבחי' אשת חיל עטרת בעלה, וכמו אם לעוברי רצונו
שיש להם מתוהו לעושי רצונו עאכו"כ, שיהיה אורות דתוהו בכלים דתיקון, כי יעקב
יורש לעשו,
והנה מה שכתבתי שהקב"ה גם עושה איתכפיא,
כוונתי כי מה הוא רחום אפילו י"ג מדות הרחמיפ נמשכו בצמצום עצום שהוא הדיקנא,
כמו צמצום החיות שנמשך דרך הגולגולת בשערות עד שאפילו שיש חיות בהשערות אפשר לגזוז
בלי להרגיש כאב, הרי מפני שהקב"ה מרומם על כל ברכה ותהלה, לכן כל הצמצום
והאצלת המדות הטובות להשפיע, הוא באין ערוך ודרך איתכפיא,
ומה שכתב שהקב"ה מכניס רצון, זה עוד יותר
מזה שלכל יהודי יש לו רצון שהוא מעולם התיקון, וזה היה נס יציאת מצרים שהיה לידת
הנשמות בקריעת ים סוף, אבל אני דברתי על העבודה כי הנשמה אינה צריכה תיקון, רק
ירדה לתקן הנפש הבהמית, וירידה צורך עליה כנ"ל שמיד שעושה אתכפיא בלי טעם
ומקדים נעשה לנשמע, ומי גילה רז זה, כי שרשם למעלה גם מתוהו, בזה דומים
להקב"ה שעושה גם איתכפיא וזה לא כתבתי מליבי זה כתוב בס' דרך מצותיך בשורש
מצות התפילה להצ"צ
ולכן מה שמציק לי הוא למה צריך לומר שהבריאה
הוא כי ברא דבר שאין בו, ומהות הבריאה הוא נפרד כי הוא רצון לקבל, שנראה
שהקב"ה הוא תחת כללים של לוגיקה כמו שמונח בשכלנו, ומהות הבריאה הוא ענין הגיוני
שהוא צורה אחרת מצורת הקב"ה, שהרי הקב"ה מרומם מכל צורה, וכן
הרמב"ם פוסק שהקב"ה הוא האמת שאין צריך לזולתו, היינו שהוא רק לעצמו,
ואינו צריך אפילו להשפיע, וא"כ זה עוד יותר מרצון לקבל, דהיינו שאין לו מה
לקבל כי הכל ממנו והוא מקור התענוגים, ואין לו מה לקבל תענוג מהזולת, אבל זה בהחלט
לא מפני שעושים אותו "צדיק" שרוצה רק להשפיע מפני שהוא טוב, כי הוא
למעלה מענין הטוב
(שלכן כתוב ש"טוב מאד" הוא
מה"מ כי שרשו גבוה מא"ס שזהו מאד כנ"ל וזהו שישחוט למה"מ שזהו
משיכה מעלמא דפרודא לאחדותו)
וכל מה שהקב"ה צדיק במובן שמבאר בעל
הסולם הוא לאחר הצמצום, וכמו הע"ח שמתחיל עם הצמצום כי הוא בחי' תיקון לכן
מביא הע"ח הטעם של טבע הטוב להיטיב, אלא שעם כל זה גם לפני הצמצום הוא מקור
הטוב ומקור התענוגים ולכן גם מקור הגאוה ומקור התאוה אע"פ שהוא למעלה באין
ערוך מכל זה, ולית מחשבה תפיסא בי', וכל הגאוה הוא לבוש "גאות לבש"
וא"כ יכול שירצה בלא טעם לקבל עונג
מעבודת הנשמות בבחירתם שזהו שנמלך בהם אם לברוא העולם שהם יעשו לו דירה בתחתונים,
(תורה אור לבעל התניא עמ' 246) וזהו ענין שעשועי המלך בעצמותו שהוא מקור התענוגים
ולכן גם הבריאה כותב הרמב"ם שמאמיתת
המצאו נמצאו כל הנמצאים, היינו שהאמת שלו שאינו צריך לזולתו, אע"פ שהנבראים
צריכים אליו, אבל בריאת היש שהנברא מרגיש כאילו מציאותו מעצמותו, הרי שהבריאה הוא
דוקא בזה שהוא דומה להקב"ה שהוא כל יכול לברוא יש שירגיש כאילו שאינו צריך
במציאותו לזולתו, ולא מפני שהוא שונה בצורה כי זה מזכיר שיטות הפילוסופיה שהבריאה
הוא עילה ועלול והעלול שונה מהעילה
ובאמת הבריאה הוא יש מאין היינו שהוא באין
ערוך, הוא מכל יכול שזהו מהות עצמו, שיכול לברוא יש שהוא כאילו דומה לו, וכל ענין
הרצון לקבל מה שמאריך בזה בעל הסולם וענין הרע שייך לא לעצם הבריאה יש מאין אלא
לענין ההשתלשלות שבע"ח שיש עולמות ששם הוא גילוי אור האלקי, והם בטלים
לאחדותו, וע"י שבירת הכלים נשתלשל הרע שיהיה עולמות נפרדים ע"י הסתר
הבורא מהנברא
ולכן בינתיים אסכם בשביל לתרץ את בעל הסולם כי
הוא מדבר בע"ח בבחי' תיקון, ולא למעלה מזה, ובדרך הלצה שהוא מדבר בבחי' צדיק
ותורת חב"ד בבחי' בעל תשובה.
ורציתי שהאדמו"ר יעיין בזה, כי השתדלתי
הפעם להסביר יותר, ואשמח מאד לקבל תשובה על כל זה
ועוד הפעם תודה על התגובה ובברכה וכל טוב
ישראל .......
בס"ד
תשובה: לכב' ר' .........
שלום וברכה.
כך כותב רבינו בעה"ס:
ענין רצונו להטיב לנבראיו אינו נבחן אצלנו מן
הצמצום ולמטה, אלא גם במצב שלפני הצמצום, המכונה בשם א"ס ב"ה. דלפי
בעה"ס שם התגלתה שלימות רצונו להטיב לנבראיו, כפי שיהיה לעתיד לבוא
"ומלאה הארץ דעה את ה'", וזהו מטעם שאצל השי"ת אין עבר והוה ועתיד,
והעתיד משמש לו כהוה. אין לנו השגה ישירה במצב השלם הזה, מטעם שהרצון לקבל של
הנברא הכלול בו אינו נזקק לשום תיקון, מחמת גודל שלימות רצונו להטיב, וזה אינו
נוגע לנו, כי אנו כן צריכים לתקן (שים לב, אין אנו מדברים על הרצון לקבל הכלול
בא"ס, כרצון לקבל של הבורא, אלא כרצון לקבל של הנברא הכלול במחשבתו יתברך
להטיב לנבראיו). ולכן מדברים ממנו ולמטה. וממנו השתלשל ענין הצמצום, שנפעל
כביכול ע"י הנברא הכלול בא"ס ב"ה, בכדי לקנות את ענין ההשפעה
ע"י עבודת התחתונים.
תחילת ההשגה של הנבראים שממנה דיברו המקובלים
היא אין סוף ב"ה, שהוא ענין רצונו להטיב לנבראיו אשר נתגלה בשלימות ללא
הגבלה. ומה שמחוץ לזה אין לנו השגה כלל. כלומר: כל מה שיש בבורא מחוץ לקשר
שלו עם הנבראים אינו מושג על ידינו, ואינו רלוונטי לגבינו, מטעם שכך רצונו יתברך.
נמצא א"כ שיש לנו לדבר רק מכאן ואילך, ולא מטרם זה, וזו הסיבה שאנו מציירים
את הקב"ה כצדיק טוב ומטיב. רק אנו יודעים ודאי שהגם שרצונו להטיב מ"מ
אינו משועבד לאף אחד, ואינו חייב לאף אחד, אלא כך עלה ברצונו. ולפי גדרי
בעה"ס אין לדבר כלל על מציאות הבורא מצד עצמו, במה שלא שייך לנבראים, ואין
המקובלים עוסקים כלל מזה, כי כל מה שכתבו המקובלים האמיתיים הוא רק מא"ס
והלאה, ולא שייך להרהר לפני כן כי אין לנו שום מושג לפני כן.
הסיבה שבעה"ס מצייר פירוד בין הנברא
לבורא, היא שהרצון לקבל של הנברא הוא לתועלת עצמו, ואילו הרצון לקבל שיש בבורא,
שאנו מציירים בסוד "ביד הנביאים אדמה" הוא אך ורק בכדי להשפיע לנבראים.
נמצא שגם אם מציירים ציור של רצון לקבל בבורא, אינו רצון לקבל רע מטעם שכל מה
שרוצה לקבל נחת רוח מן הנבראים, הוא רק לתועלת הנבראים, בכדי להגדיל את השגתם בו
יתברך. משא"כ הנבראים רוצים לקבל אך ורק לתועלת עצמם, ולא מענין אותם מזולתם.
וכן הוא לגבי שאר הענינים של גאוה וכעס ואתכפיא וכו', הכל מצד רצונו להטיב
לנבראיו, משא"כ אצל הנבראים כל זה הוא לתועלת עצמם, וזה יוצר את הפירוד.
ואתה מגדיר שהרצון לקבל אצלו הוא טוב, וגם
הרצון לקבל של הנבראים הוא טוב, רק שחסר להם ענין התגלות האלוקות, שאם היתה מתגלה
בהם האלוקות היה גם הרצון לקבל שלהם טוב. ואני סבור שהמילים הללו הם הרעיון של
בעה"ס. דהיינו: אם היה הבורא מתגלה ומורגש בנברא, פירושו של דבר שהיה מורגש
בנברא מציאות של רצון להשפיע, וממילא גם הרצון לקבל שלו היה בכדי להשפיע, ולא
לתועלת עצמו, ממש כפי שהוא הרצון לקבל אצל הבורא שהוא לתועלת הנבראים, ובזה לא היה
שום פירוד.
נמצא שיש אצל הבורא ב' הבחנות: א) הבחנה
חיובית של רצונו להטיב ולהשפיע לנבראים, ב) רצונו לקבל, וענין תאוה וגאוה וכעס
ואתכפיא, אבל זה אינו סותר לא' מטעם שהוא אחד ורצונו אחד, היינו שהכל מצד אהבת הנבראים.
ואצל הנבראים יש ב' הבחנות: א) הבחנה חיובית שרוצים להשפיע ולהטיב, אבל אצלם זה
הכל עמ"נ לקבל. והוא רע. ב) הבחנה שלילית של תאוה וכעס וקבלה, וודאי שהוא
עמ"נ לקבל והוא רע. וזה יוצר פירוד מן הבורא בב' הענינים. וע"כ הנבראים
צריכים לעבוד על עצמם דרך התו"מ, ולשנות את ב' הענינים: א) להיות דומים
לבורא, שכאשר הם משפיעים תהיה כוונתם עמ"נ להשפיע, ולא עמ"נ לקבל, ממש
כמו אצל הבורא. ב) כאשר הם מקבלים, שתהיה כוונתם עמ"נ להשפיע, ולא עמ"נ
לקבל, ממש כמו הבורא.
א"כ מה שאתה שואל למה צריך להכניס את
הבורא לתוך הגיון ושכל, זהו מטעם שמדברים על הבורא רק מצד רצונו להטיב לנבראיו,
ולא למעלה מזה (והסמיכו זה לדברי המשנה בחגיגה (ב' א'): כָּל הַמִּסְתַּכֵּל
בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה
לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס
עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם). וכשמשוים את הנבראים למצב
הזה, הריהם בפירוד מן התיאור הזה של הבורא. ומה שמעל זה אינו מעניננו. ומדוע? כי
הכל מדברים רק יחסית לנברא, ולא יחסית לבורא. היינו כך הבורא רצה שנבין אותו, בכדי
להכריח אותנו דרך התו"מ להגיע למצב של "ואהבת לרעך כמוך" ולמצב של
"ואהבת את ה' אלקיך". וכל זאת מטעם שרצה לקיים בנו ב' הפכים בבת אחת: א)
שנרצה לקבל את הטוב והעונג, מטעם שרוצה להשפיע לנו כל טוב. ב) שנעשה הכל עמ"נ
להשפיע, בכדי שלא יהיה פירוד.
דרך אגב ענין אתכפיא שאתה מזכיר, לדידנו היינו
שהבורא רוצה להשפיע לנבראים בלי הגבלה, רק כופה את עצמו להשפיע עם הגבלה, לטובת
התחתונים.
ובזאת אברכך בכל מילי דמיטב ותעלה מעלה מעלה
אמג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה