שאלה: כמובן, שבעיקרון אני מקבל עלי את כל עול תרי"ג המצוות ומשתדל ככל יכולתי לקיים את המצוות בבחינת "נעשה ונשמע", כלומר אני קודם עושה כל שביכולתי לקיים.
אבל מאחר ואני יודע לאחר הלימוד בכתבי הסולם, שישנם מצבים של קיום מצוות לא על דרך השלמות, הפוגמות במטרה העיקרית, וישנם מצבים שבהם "שב ואל תעשה" עדיף על מצבים שבהם "קום ועשה" כגון במאמר "כוונות התפילה" בספר הזוהר, בפרשת במדבר, שם מדובר ומצויין ברור, שאם אדם לא פועל את פעולת התפילה כראוי במעשה ובדיבור, הרי נמצא מקלקל, ועוד מצוין שם אזהרה על עניין התפילה שאינה כראוי.
אינני מתימר להבין את הכוונות העמוקות של מאמרי הזוהר, אבל שאלתי הבסיסית היתה - מאחר ולפעמים אנחנו יודעים מראש, שהקיום של המצווה שאנו הולכים לקיים, לא יהיה בשלמות הראויה, מחמת המצב, הדוחק והסביבה, וכל סיבה שלא תהיה.... ואם הגענו למצב שכזה, ואם ידוע לנו שקיימת אפשרות לקלקל בקיום לא נכון של פרטי המצווה (כמו שידוע בשבת שפעולות מסוימות יכולות להתפרש כהוצאה מרה"ר לרה"י, תוך כדי עשייה) אז אולי ישנם מקומות ומצבים שבהם, חוסר העשייה, מתוך הבנה ומתוך כוונה שלא לקלקל, אולי כדאי לא לבצע, וזה לא חייב להיות תפילה, פשוט התיחסתי לתפילה, מאחר ומאמר הזוהר שלמדנו דיבר בנושא זה.
וחוסר העשייה מטרתו איננה השתמטות, אלא הבנה שכך אסור לגשת לתורה ומצוות מתוך חשיבות העניין, ולא מתוך עצלות, זו היתה שאלתי.כי מאמר הזוהר לא עסק במי שלא נמצא ראוי, אלא רק נתן את "הנוסחה" של המצב הראוי.
בעיני רוחי מצטייר העניין, שכל נושאי התורה והמצוות טמון בו פוטניצאל רוחני אדיר, ובכדי להתעסק עם העוצמה הזו דרושה הכנה משמעותית, ואדם שניגש בלי ההכנה המהותית הזו (כדברי מאמר הזוהר הנ"ל) הרי הוא פוגם בעליונים ובתחתונים ועונשו רב.
לטעמי קל הרבה יותר, להתגבר על תאוות אכילה שתייה שיינה וכדומה, כי בפעולות אלו לא שייכת הכנה נפשית ורוחנית, פשוט ישנה ההחלטה של ההסתלקות הגופנית מהעניין, ונעלמה הבעיה, אבל בענין של הכנה רוחנית כראוי, שבה המאמץ קשה שבעתיים, ולהכנה זו דרושה התרכזות והתכווננות מאומצת שלא תמיד ניתן לבצע בכל רגע, כאן השאלה היא קשה יותר.
אנו רואים שמקובל בכל מיני שמחות, נסיעות וסתם בשגרת החיים, אנשים עוצרים לתפילת מנחה על "אם הדרך". מה הדין במצב שכזה בהתאם לסוגיה שלנו, ידוע הוא הסיפור בגמרא במסכת ברכות, על רב יוסי שנכנס להתפלל בחורבה ואליהו הנביא חיכה לו בחוץ, ועל הדיון שמתפתח שם לגבי אופן התפילה, תפילה קצרה או ארוכה, וסיכון וכדומה, זאת אומרת שישנה חשיבות למצב בה אדם נמצא, ומה הוא עושה עם המצווה בהתאם למצב שבו הוא נמצא??
נראה לי שדווקא הלימוד שלנו מכוון על עשייה ברמה היותר מעולה שלה, ואז ישנו סיכוי לרווחים רוחניים גדולים, אבל קיים גם הסיכון לנפילות גדולות, והשאלה היא, אם אני יודע שאני לקראת נפילה בקיום מצווה כזאת או אחרת, האם בכל זאת להתעקש ולקיימה?
תשובה: לפי שחונכתי ע"י אדמו"ר זצ"ל, יש להפריד בין מעשה המצוה לבין כוונתה.
את מעשה המצווה יש לעולם לעשות, ולא חשוב מצבינו, אם אנו נמצאים ברקיע השביעי העליון, או בשאול תחתיות התחתון. ואין לנו חירות להמיר או לשנות או להחסיר שום מעשה מצוה. ולא זו בלבד, אלא אחרי כל מה שכתבת, על ההכנות אשר צריכות להתבצע לפני קיום המצוות מתוך חשיבותן של המצוות, דוקא אחר כל ההבנה היפה הזאת הוא הזמן להנמיך קומה, ולומר: מעשה המצוה בצורה השפילה ביותר, יותר חשוב מכל העוה"ז יחד, וגם לזה אני לא ראוי, ואני מודה להשי"ת, על זה שזיכה אותי על כל פנים לעשות את המצוה, גם אם היא ללא מח וללא לב.
וזהו רצון להשפיע, כלומר מתוך זה שהאדם רוצה להשפיע לה', ע"כ הוא מוכן לקיים את המצוה גם במצב השפל ביותר, באם זהו רצונו יתברך, הגם שרצונו של האדם להגיע לשיא הכוונה והמחשבה הטהורה. נמצא, אז הוא אקט של התבטלות האדם להשי"ת. וענין בדיקת הכוונות וביקורת על האיכות והטהרה וכו', הוא אך ורק לאחר עשית מעשה המצוה. אולם לפני עשית המצוה, הגם שהאדם מרגיש בתכלית השפלות, ולא מוכן כלל, וכו', מ"מ צריך לבצע את המצוה בשמחה ובהתרוממות הרוח, כאילו זכה לכוון כל כוונות האר"י ז"ל. זהו החינוך שחונכתי בו ע"י אדמו"ר זצ"ל ה"ברכת שלום" זי"ע.
ובענין שהבאת מן הזהר שאדם שאינו מוכן כראוי יכול לקלקל ע"י תפילתו, לפי מה ששמעתי מאדמו"ר זצ"ל, אזי אנחנו קטנים מדי, ואיננו יכולים לקלקל כלום, והזה"ק מדבר לאנשים גדולים, וד"ל.
ידידך אמג
אבל מאחר ואני יודע לאחר הלימוד בכתבי הסולם, שישנם מצבים של קיום מצוות לא על דרך השלמות, הפוגמות במטרה העיקרית, וישנם מצבים שבהם "שב ואל תעשה" עדיף על מצבים שבהם "קום ועשה" כגון במאמר "כוונות התפילה" בספר הזוהר, בפרשת במדבר, שם מדובר ומצויין ברור, שאם אדם לא פועל את פעולת התפילה כראוי במעשה ובדיבור, הרי נמצא מקלקל, ועוד מצוין שם אזהרה על עניין התפילה שאינה כראוי.
אינני מתימר להבין את הכוונות העמוקות של מאמרי הזוהר, אבל שאלתי הבסיסית היתה - מאחר ולפעמים אנחנו יודעים מראש, שהקיום של המצווה שאנו הולכים לקיים, לא יהיה בשלמות הראויה, מחמת המצב, הדוחק והסביבה, וכל סיבה שלא תהיה.... ואם הגענו למצב שכזה, ואם ידוע לנו שקיימת אפשרות לקלקל בקיום לא נכון של פרטי המצווה (כמו שידוע בשבת שפעולות מסוימות יכולות להתפרש כהוצאה מרה"ר לרה"י, תוך כדי עשייה) אז אולי ישנם מקומות ומצבים שבהם, חוסר העשייה, מתוך הבנה ומתוך כוונה שלא לקלקל, אולי כדאי לא לבצע, וזה לא חייב להיות תפילה, פשוט התיחסתי לתפילה, מאחר ומאמר הזוהר שלמדנו דיבר בנושא זה.
וחוסר העשייה מטרתו איננה השתמטות, אלא הבנה שכך אסור לגשת לתורה ומצוות מתוך חשיבות העניין, ולא מתוך עצלות, זו היתה שאלתי.כי מאמר הזוהר לא עסק במי שלא נמצא ראוי, אלא רק נתן את "הנוסחה" של המצב הראוי.
בעיני רוחי מצטייר העניין, שכל נושאי התורה והמצוות טמון בו פוטניצאל רוחני אדיר, ובכדי להתעסק עם העוצמה הזו דרושה הכנה משמעותית, ואדם שניגש בלי ההכנה המהותית הזו (כדברי מאמר הזוהר הנ"ל) הרי הוא פוגם בעליונים ובתחתונים ועונשו רב.
לטעמי קל הרבה יותר, להתגבר על תאוות אכילה שתייה שיינה וכדומה, כי בפעולות אלו לא שייכת הכנה נפשית ורוחנית, פשוט ישנה ההחלטה של ההסתלקות הגופנית מהעניין, ונעלמה הבעיה, אבל בענין של הכנה רוחנית כראוי, שבה המאמץ קשה שבעתיים, ולהכנה זו דרושה התרכזות והתכווננות מאומצת שלא תמיד ניתן לבצע בכל רגע, כאן השאלה היא קשה יותר.
אנו רואים שמקובל בכל מיני שמחות, נסיעות וסתם בשגרת החיים, אנשים עוצרים לתפילת מנחה על "אם הדרך". מה הדין במצב שכזה בהתאם לסוגיה שלנו, ידוע הוא הסיפור בגמרא במסכת ברכות, על רב יוסי שנכנס להתפלל בחורבה ואליהו הנביא חיכה לו בחוץ, ועל הדיון שמתפתח שם לגבי אופן התפילה, תפילה קצרה או ארוכה, וסיכון וכדומה, זאת אומרת שישנה חשיבות למצב בה אדם נמצא, ומה הוא עושה עם המצווה בהתאם למצב שבו הוא נמצא??
נראה לי שדווקא הלימוד שלנו מכוון על עשייה ברמה היותר מעולה שלה, ואז ישנו סיכוי לרווחים רוחניים גדולים, אבל קיים גם הסיכון לנפילות גדולות, והשאלה היא, אם אני יודע שאני לקראת נפילה בקיום מצווה כזאת או אחרת, האם בכל זאת להתעקש ולקיימה?
תשובה: לפי שחונכתי ע"י אדמו"ר זצ"ל, יש להפריד בין מעשה המצוה לבין כוונתה.
את מעשה המצווה יש לעולם לעשות, ולא חשוב מצבינו, אם אנו נמצאים ברקיע השביעי העליון, או בשאול תחתיות התחתון. ואין לנו חירות להמיר או לשנות או להחסיר שום מעשה מצוה. ולא זו בלבד, אלא אחרי כל מה שכתבת, על ההכנות אשר צריכות להתבצע לפני קיום המצוות מתוך חשיבותן של המצוות, דוקא אחר כל ההבנה היפה הזאת הוא הזמן להנמיך קומה, ולומר: מעשה המצוה בצורה השפילה ביותר, יותר חשוב מכל העוה"ז יחד, וגם לזה אני לא ראוי, ואני מודה להשי"ת, על זה שזיכה אותי על כל פנים לעשות את המצוה, גם אם היא ללא מח וללא לב.
וזהו רצון להשפיע, כלומר מתוך זה שהאדם רוצה להשפיע לה', ע"כ הוא מוכן לקיים את המצוה גם במצב השפל ביותר, באם זהו רצונו יתברך, הגם שרצונו של האדם להגיע לשיא הכוונה והמחשבה הטהורה. נמצא, אז הוא אקט של התבטלות האדם להשי"ת. וענין בדיקת הכוונות וביקורת על האיכות והטהרה וכו', הוא אך ורק לאחר עשית מעשה המצוה. אולם לפני עשית המצוה, הגם שהאדם מרגיש בתכלית השפלות, ולא מוכן כלל, וכו', מ"מ צריך לבצע את המצוה בשמחה ובהתרוממות הרוח, כאילו זכה לכוון כל כוונות האר"י ז"ל. זהו החינוך שחונכתי בו ע"י אדמו"ר זצ"ל ה"ברכת שלום" זי"ע.
ובענין שהבאת מן הזהר שאדם שאינו מוכן כראוי יכול לקלקל ע"י תפילתו, לפי מה ששמעתי מאדמו"ר זצ"ל, אזי אנחנו קטנים מדי, ואיננו יכולים לקלקל כלום, והזה"ק מדבר לאנשים גדולים, וד"ל.
ידידך אמג
* * *
כבוד הרב בוקר טוב.
אני חייב לשתף אותך ברחשי ליבי, מאז אתמול שקיבלתי את מכתבך, הרגשתי רגשות קשים ביותר, בלבול מוחלט, לא מצאתי מנוח ולו לרגע קט, הרגשתי את נזיפתך הרבה והחדה בדרכי החשיבה שלי, הגעתי לטשטוש הבנה כללי בדרכי ההבנה והחשיבה שלי, עד כדי כך שהיום בבוקר בשיעור לא יכולתי לשבת מרוכז ולהתרכז בלימוד.
ציפיתי בדריכות רבה לתגובתך, כל רגע נכנסתי למחשב בכדי לקבל את תשובתך, ועכשיו שזו הגיעה, אינך יכול לשער איזה אושר ונחת רוח מציפים את ליבי, ההדרכה שלך של "רצוי ומצוי", של כוונה ומעשה, של הדרך שזכיתי לקים את המצוות, וניתוח אופן ודרך קיומן לאחר מעשה, זוהי התשובה שחיפשתי, ומישבת לי את הדילמה הגדולה שהעיקה לי.
החשיבה שאני לא ראוי לבוא בין הלומדים בשיעורך, זרקה אותי "לקרשים", ועכשיו אחזת בידי והרמת אותי שוב משאול תחתיות.
תודה רבה מעומק הלב ובהכנעה מוחלטת לאור התורה.
אני חייב לשתף אותך ברחשי ליבי, מאז אתמול שקיבלתי את מכתבך, הרגשתי רגשות קשים ביותר, בלבול מוחלט, לא מצאתי מנוח ולו לרגע קט, הרגשתי את נזיפתך הרבה והחדה בדרכי החשיבה שלי, הגעתי לטשטוש הבנה כללי בדרכי ההבנה והחשיבה שלי, עד כדי כך שהיום בבוקר בשיעור לא יכולתי לשבת מרוכז ולהתרכז בלימוד.
ציפיתי בדריכות רבה לתגובתך, כל רגע נכנסתי למחשב בכדי לקבל את תשובתך, ועכשיו שזו הגיעה, אינך יכול לשער איזה אושר ונחת רוח מציפים את ליבי, ההדרכה שלך של "רצוי ומצוי", של כוונה ומעשה, של הדרך שזכיתי לקים את המצוות, וניתוח אופן ודרך קיומן לאחר מעשה, זוהי התשובה שחיפשתי, ומישבת לי את הדילמה הגדולה שהעיקה לי.
החשיבה שאני לא ראוי לבוא בין הלומדים בשיעורך, זרקה אותי "לקרשים", ועכשיו אחזת בידי והרמת אותי שוב משאול תחתיות.
תודה רבה מעומק הלב ובהכנעה מוחלטת לאור התורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה