שאלה: כבוד הרב עלתה שאלה עקרונית במהלך לימוד בספר מתן תורה כדלהלן:
למדנו את מאמר מתן תורה, ועמדנו על החשיבות המהותית לאדם היהודי בקניית הרצון להשפיע, ויותר מכך שהנקודה המרכזית של התורה היא במצוות "ואהבת לרעך כמוך" וכמו שמצוין בעמוד ע"ז "מילוי הגשמיות של השני זו מימוש הרוחניות שלי.." ועוד כהנה וכהנה דוגמאות המכונות את האדם "שהדרך האמיתית לאהבת הזולת היא להסתכל על המידות הטובות של השני".
והנה נתקלנו בקושיה עצומה בעניין זה, כי הנה בעל הסולם אומר במאמר הערבות, סעיף יז' בדף פו' דיבור המתחיל ומטעם, "וכבר נתבאר שכל עוד היחיד מוטרד בדאגותיו עצמו, אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצווה של ואהבת לרעך כמוך...".
ולאור ההבנה, שרק לאחר יציאת מצריים היו מוכשרים עם ישראל לעניין זה, ואולי בגלל שהיו נתונים במציאות רוחנית גבוהה ביותר, ואולי מאחר והיו נתונים במציאות נטולת דאגות חומריות, שהרי אכלו מן מן השמיים, וענני כבוד ועמוד אש ועוד הטבות למיניהם, אז אצלהם היה שייך עניין זה של השפעה מוחלטת לזולת.
אבל אצלנו, שעול הפרנסה מוטל על כל אחד ואחד, ועניין חינוך הילדים ועוד ענינים שכאלה, ולפי דבריו של בעל הסולם, במצבנו הנוכחי, איננו מוכשרים כלל להתחיל בקיום מצוות ההשפעה לזולת ????
איך עניין זה מסתדר, עם דרך העבודה של בעל הסולם, שעלי לשאוף להשפיע לזולת בכל דרכי ???
תשובה: בעה"ס מחשיב קיום "ואהבת לרעך כמוך", כאשר אדם עובד בכל היום שלו עבור הזולת, וכל זמן שאין אומה שלימה המחליטה על משטר שכזה, אזי לא יתכן לממש זאת במציאות, שאדם יעבוד כל היום עבור אחרים, מטעם שלא יוכל לקיים את חיי משפחתו המינימליים, אשר גם זה אסור ע"פ התורה להפקיר את משפחתו. ולכן אומר שאינו יכול "להתחיל", כי רק זה מכונה אצלו התחלה.
אבל בנתיים ההשגחה העליונה עדיין לא איפשרה מציאות כזו, ובודאי שאיננו צריכים לשבת בטלים, אלא לעסוק בהשפעה ככל יכולתינו, אבל העסק בהשפעה שלנו, יחסית למטרה הנ"ל של בעה"ס, אינו נקרא אצלו אפילו להתחיל. ומ"מ כל עסק בהשפעה בודאי מזכך את האדם בשיעור מסוים, ומקרבו לבורא, אשר ע"כ בודאי שצריכים לקיים "כל אשר בידך ובכוחך לעשות עשה".
ידידך אמג
למדנו את מאמר מתן תורה, ועמדנו על החשיבות המהותית לאדם היהודי בקניית הרצון להשפיע, ויותר מכך שהנקודה המרכזית של התורה היא במצוות "ואהבת לרעך כמוך" וכמו שמצוין בעמוד ע"ז "מילוי הגשמיות של השני זו מימוש הרוחניות שלי.." ועוד כהנה וכהנה דוגמאות המכונות את האדם "שהדרך האמיתית לאהבת הזולת היא להסתכל על המידות הטובות של השני".
והנה נתקלנו בקושיה עצומה בעניין זה, כי הנה בעל הסולם אומר במאמר הערבות, סעיף יז' בדף פו' דיבור המתחיל ומטעם, "וכבר נתבאר שכל עוד היחיד מוטרד בדאגותיו עצמו, אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצווה של ואהבת לרעך כמוך...".
ולאור ההבנה, שרק לאחר יציאת מצריים היו מוכשרים עם ישראל לעניין זה, ואולי בגלל שהיו נתונים במציאות רוחנית גבוהה ביותר, ואולי מאחר והיו נתונים במציאות נטולת דאגות חומריות, שהרי אכלו מן מן השמיים, וענני כבוד ועמוד אש ועוד הטבות למיניהם, אז אצלהם היה שייך עניין זה של השפעה מוחלטת לזולת.
אבל אצלנו, שעול הפרנסה מוטל על כל אחד ואחד, ועניין חינוך הילדים ועוד ענינים שכאלה, ולפי דבריו של בעל הסולם, במצבנו הנוכחי, איננו מוכשרים כלל להתחיל בקיום מצוות ההשפעה לזולת ????
איך עניין זה מסתדר, עם דרך העבודה של בעל הסולם, שעלי לשאוף להשפיע לזולת בכל דרכי ???
תשובה: בעה"ס מחשיב קיום "ואהבת לרעך כמוך", כאשר אדם עובד בכל היום שלו עבור הזולת, וכל זמן שאין אומה שלימה המחליטה על משטר שכזה, אזי לא יתכן לממש זאת במציאות, שאדם יעבוד כל היום עבור אחרים, מטעם שלא יוכל לקיים את חיי משפחתו המינימליים, אשר גם זה אסור ע"פ התורה להפקיר את משפחתו. ולכן אומר שאינו יכול "להתחיל", כי רק זה מכונה אצלו התחלה.
אבל בנתיים ההשגחה העליונה עדיין לא איפשרה מציאות כזו, ובודאי שאיננו צריכים לשבת בטלים, אלא לעסוק בהשפעה ככל יכולתינו, אבל העסק בהשפעה שלנו, יחסית למטרה הנ"ל של בעה"ס, אינו נקרא אצלו אפילו להתחיל. ומ"מ כל עסק בהשפעה בודאי מזכך את האדם בשיעור מסוים, ומקרבו לבורא, אשר ע"כ בודאי שצריכים לקיים "כל אשר בידך ובכוחך לעשות עשה".
ידידך אמג
תגובה 1:
בס"ד
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, יְהוָה.
Posted on 14 באוגוסט 2011
בפסוק וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ מופיע הרֵע, החבר, כמושא עקיף כאשר מילת היחס ל- מופיעה לפניו.
ניתוח תחבירי פשוט מראה כי מילת וְאָהַבְתָּ מצביעה עליךָ ככוח הפועל באמצעות האהבה.
המושא הישיר הוא המושא הטבעי המתבקש אחרי הפועל אהב, כמו בפסוק "ואהבת את השם אלוקיך…"
מדוע אם כן במצוות ואהבת את ה'…מופיע הפועל אהב בצרוף מושא ישיר ובמצוות ואהבת לרעך כמוך מופיע הפועל אהב בצרוף מושא עקיף?
מה מצווה זו באה ללמדנו על יחסים שבין אדם לחברו?
מדוע הסיפא של הפסוק אני יהוה?
למה פסוק זה הוא כלל כל התורה כולה?
ננסה להשיב על שאלות אלו:
מצוות אהבת השם מופיעה בספר דברים פרק ו'. ה וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. נמצא שהתורה מצווה לאהוב את השם כמושא ישיר, והתורה היא תורת אמת, עץ חיים למחזיקים בה, אם היא מצווה בציווי על אהבת השם באופן ישיר סימן כי אפשרי הדבר. מה גם שהשם הוא מופשט מכל צורה וגוף בלי ראשית בלי תכלית אינו תופס זמן וחלל, לכן ניתן לאהוב אותו בצורה ישירה כי אין מה שמפריד בין הנשמה והשם, בסוד ואנכי איש חלק, כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל, לכן לא שייך בה שום פירוד או חציצה.
במצוות 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, יְהוָה', יש כבר שלושה: אתה, החבר ו'אני יהוה'. היות ואינסוף ברוך הוא ברא רצון יש מאין, לרצון יש תכונה של קבלה עצמית שהיא הפוכה לתכונת הנשמה, הוא רוצה לחיות למען עצמו. אומרת התורה אתה רוצה לחיות למען עצמך אין בעייה, באותו שיעור שאתה מקיים את עצמך תקיים את זולתך.
כעת נשאלת השאלה מהו בשיעור כמוך ואיך מודדים אותו. גימטריה פשוטה מציבה את המשוואה הבאה מילת "כמוך" שווה למילת "אלהים". בבראשית פרק א' כתוב "בצלם אלהים ברא אותו" אם נחליף מילת אלהים במילת כמוך נקבל, "בצלם כמוך ברא אותו" או בעברית תקנית, "בצלמך ברא אותו", נמצא מי שמקיים מצוות ואהבת לרעך בשיעור כמוך הוא שותף פעיל בקיום מעשה הבריאה.
וכעת לעניין הסיפא, מדוע מתרץ הכתוב את המצווה ב'אני יהוה'? ואיך קוראים את הפסוק כמונח על לשון המאזניים, כשעל הכף האחת מונח הביטוי 'ואהבת לרעך כמוך', ועל הכף השנייה, 'אני יהוה'?
אומר הבורא המלובש בתורה, 'אני יהוה', 'אני הויה לא שניתי', בי אין שינוי ותמורה, בכם הנבראים המקבלים יש שינוי, אתם חושבים שאתם שונים זה מזה כי יש לכם רצונות שונים, אך זה הוא עניין חיצוני בלבד.
נמצא כי קיום הפסוק 'אני הוויה לא שניתי', מותנה במצוות 'ואהבת לרעך כמוך', כי רק על ידי קיום מצווה זו, מבין המקיים שיווי צורה מהו > רצון החבר (צורת החבר) שווה לרצונו (צורתו שלו) ובא לידי קיום הפסוק, 'אני הויה לא שניתי'.
כל טוב,
א.ק.
הוסף רשומת תגובה