שאלה: כבוד הרב שלום,
אם האדם הוא נשמה חלק אלוק ממעל, אז מדוע אנו אומרים בשחרית: "אלוקיי נשמה שנתת בי" כאילו אנחנו גוף ולא נשמה? הרי הגוף הוא לא האדם אז מדוע בתפילה זו אנו מתייחסים אל עצמנו כגוף?
האם יש לאדם אפשרות להיות ללא רצון? הסיבה שאני שואל היא כיון שלא ברור לי מהו אותו חלק שאני חש בו ששמסוגל לבחור מעל הדעת ולעשות פעולה נגד הרצון המוטבע בי? הרי אם נשמה בנויה מאור וכלי אז גם אותו רצון לעשות נגד רצוני הוא בעצם רצון לקבל אז מהי אותה נקודה שבוחרת - האם היא לא תחת חוקי הרצון לקבל שלי?? אנא הבהר
תודה ושבת שלום.
תשובה: באדם ב' חלקים: הרצון לקבל המכונה גוף. והנשמה שהיא חלק אלוק ממעל והיא בחי' רצון להשפיע (הכלי של הנשמה הוא רצון להשפיע). המאבק הוא מי יגבר. בתחילה הנשמה כלל לא מגולה באדם, ולכן רק דעת הגוף שולטת. אח"כ אדם מגיע לתו"מ, ואז הגוף אומר צריך לקבל, הנשמה אומרת צריך להשפיע. התו"מ מגלים את הנשמה שבאדם. אם האדם עובד עם האמת, דהיינו עם הנשמה, אזי הוא מבין שצריך להשפיע. ובכח האמת הוא מכניע את הגוף, ומאלץ אותו להשפיע. אבל המלחמה עדיין לא נגמרה, גם אם הגוף מסכים להכנע להנשמה, מ"מ הוא עדיין דוחף את עצמו ואומר: טוב נשפיע אבל רק בתנאי שזה ישתלם לי. אולם ככל שהאדם יותר רציני בענין זה, והולך עם מדת האמת, שהאמת מחייבת להתכופף לבורא בכל המובנים, אז הגוף מתחיל יותר ויותר להתנגד, ואז צריכים להתפלל לגילוי כוחה של הנשמה ביתר שאת.
ידידך אמג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה