האם יש לאומיות מצד הקב"ה?

שאלה: לרב גוטליב שליט"א שלום,
כתבת בפירושך על מתן תורה שאין לאומיות מצד הקדוש ברוך הוא (דף ל"ג). הכיצד? פסוק מפורש: ולאום מלאום יאמץ. המילה לאום כפי שלימדו אותי מציינת עם, לאומיות. הקב"ה אומר ואת עשו שנאתי. הכיצד מסתדר עם דברייך שסותרים את כל דברי רבותינו. וכנ"ל במסכת ברכות מבואר בפירוש שהקב"ה נושא פנים לישראל כפי שאנו אומרים בברכת כהנים: ישא ה' פניו אלייך, בגלל שאנו מדקדקים בכזית ובכביצה בברכת המזון. וכן השם אומר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", דגש על "לי". קודש ישראל לה'. וכן השם אומר לנו: ואתם צאני, צאן מרעיתי, אדם אתם. ודרשו רבותינו "אתם אדם ואין הגוים קרויים אדם". וכן אנו אומרים "אתה בחרתנו מעל העמים", מכל העמים!
תשובה: לכב' הרב ......... שלום וברכה,
אינני מבין מדוע אתם מקשים על פירושי, הלא זוהי דעתו של רבינו בעל "הסולם" עצמו בעמ' ל"ג, שכותב למעלה באות ה', אשר רק היוצא מדעתו יכול להרהר כזאת!? ובכדי להבין את כללות דבריו הקדושים את דרכו והגיונו צריכים ללמוד את ב' המאמרים מתן תורה והערבות, אחרת לא תוכלו בשום אופן להבין את אמיתיות דבריו.
הסבר על הדברים הללו בצורה ממוקדת ניתן למצוא בעמ' ק"א אות כ"ג-כ"ד. עש"ה.
ולפי הנאמר שם כל עניני הרבותות שציינתם מן התורה וחז"ל, הכל הוא מטעם ב' הענינים שנוספו בעם ישראל יותר מעמים אחרים. אבל אין זה אומר שמטרת הבריאה הכללית שענינה גילוי השי"ת בתחתונים לא תחול באומות העולם, אלא מכללות דבריו משמע שהרבותות שמניתם הן רק ענין זמני, עד שיבואו עם ישראל לשלימותם, שאז ישפיעו מן השלימות הזו גם לכללות האנושות, שעי"כ כל המין האנושי יבוא לדביקות בהשי"ת. ועיין עוד הערות וביאורים סעיף 111 שם יש קצת המתקה בסוף ההערה. ואני אין לי דבר מעצמי, אלא הכל משל רבותי.
אמג

שאלה: הבעיה בדבריכם היא שאין שום דבר מהותי שבגללו זכו ישראל לקבל את התורה, אלא מטבע הדברים והשתלשלות ההיסטוריה היו להם אבות טובים ותהליך מסויים שעברו שהכין אותן לדבר אבל באותה מידה אם הבריטים היו עוברים אותו תהליך גם הם היו ראויים לקבל את התורה ח"ו. במקרה נוצרה אומה כזאת. אבל לא כך מלמדים אותנו חז"ל. חז"ל אומרים שישראל קדמו לעולם. כלומר עם ישראל היה ראוי לקבל את התורה עוד לפני העובדות שציינת. זה היה חלק מהתכנית האלוהית, שהתורה תנתן לעם ישראל וזה לא כתוצאה מנסיבות החיים. וכן נאמר: "בראשית ברא אלוהים": העולם נברא בשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה". וכן דוד המלך אומר זכור עדתך קנית קדם, ועל זה אמרו בבראשית רבה: מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר.
מעבר לכך, אין לתורה שום מטרה שלעתיד לבוא כל האומות יתגיירו. כולם יכירו את השם, אבל אין לנו מטרה שכולם יהיו יהודים אלא שהאומות במדרגתם יקיימו שבע מצוות בני נח. כולם יקראו בשם השם ולא יעבדו עבודה זרה.
לדעתי כוונתו של הרב אשלג היא שברמה מסויימת אין לקב"ה לאומיות. כי כולם בריותיו ואת כולם הוא זן ושופט בצדק. כלומר יש מדרגה של ההנהגה האלוהית שהיא בלי הבדל. אבל באותה מידה גם חרקים מקבלים את מזונם מהקב"ה.
ראה גם ספר הכוזרי שבו מבאר שמדרגת ישראל היא מעל מדרגת האדם. נזר הבריאה הוא האדם ובתוך האדם עם ישראל הוא החשוב ביותר.
ביקשתי ממכם להביא לי סימוכין ממקורות קדומים ולא מהרב אשלג בלבד שעליו יש לנו אי הסכמה בהבנתו. אם תוכלו למצוא לי סימוכין לדבריכם בכתבי רבותינו הקדמונים.

תשובה: לכב' הרב ................ שלום וברכה,
אינני מביא סימוכין ממקורות קדומים, מן הטעם הפשוט שאינני סבור שהמדרשים הללו שהבאתם סותרים לדרכו של רבינו.
אלא הבנת הדברים כך: המושג "ישראל" הוא נוטריקון ישר-אל, זהו מושג המגדיר אדם שכל חייו רוצה שיהיו ישרים כלפי השי"ת, ומשתוקק להשפיע לו נחת רוח, לחיות למען זולתו, ולא למען עצמו. המושג אומות העולם מציין אדם שכל כוונתו אך ורק לתועלת עצמו, ואינו דואג כלל לזולתו.
כל המדרשים שהבאתם שישראל היו במחשבה תחילה לפני בריאת העולם, וכו' וכו', לפי בעה"ס הפירוש - שכוונת הבורא יתברך היתה לפתח זן מיוחד באנושות שיוכל להגיע למעלה של ישר-אל, היינו שיחיה ע"פ אמות אלוקיות של "מה הוא רחום אף אתה רחום", א"כ ודאי היתה זו תכנית אלוקית מכל מראש לפתח זן כזה. ובפועל השי"ת פיתח זן כזה מצאצאי אברהם יצחק ויעקב שהיו מרוממים מכל האנושות מתוקף התכונות הגנטיות הנפשיות שעברו אליהם מאבותיהם. וכן ע"י היסורים
הרבים שעברו, שגם הם היו חלק מתכנית אלוקית, אשר תכשיר את הזן הזה בפועל לחיות חיים אלקיים, דהיינו חיים ישראליים. ולא נעשה זה במקרה, אלא ע"י תכנית אלוקית.
ולא היה יכול זה להתבצע ע"י אומה אחרת, אלא רק ע"י האומה הזו ההולכת בדרכי אהבת הזולת של אברהם יצחק ויעקב, משא"כ אומות אחרות לא הלכו בדרך זו. א"כ השאלה היא רק איך מפרשים את המדרשים הללו, אינני רואה שהמדרשים הללו סותרים כלל לדברי רבינו, לפי ההסבר הזה. וכן דברי הכוזרי כולם נכונים וטובים - שבמציאות הנוכחית של שיתא אלפי שני, ודאי אדם שזכאי לגדר "ישראל" הוא העליון. אבל רבינו כותב שלעתיד לבוא יהיה שינוי בכללות האנושות וכולם יאמצו את דרך ישראל ויחיו על פיה.
 ואלו הם דבריו במאמר הערבות:

י"ט) ורבי אלעזר בנו של רשב"י מפליג עוד יותר בדבר הערבות, ולא די לו שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי, כי הכל מודים שמתחילה דיה ומספיקה אומה אחת לקיומה של התורה והיינו רק להתחלת תיקון העולם, מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת, כאמרם ז"ל שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, כלומר שהיו שקועים בזוהמת האהבה העצמית עד למעלה מחוטמם, אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה וכדומה, עד שלא היה אפשר להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים לפרוש מאהבה העצמית.
ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם, וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו ית' בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל, (כנ"ל אות ט"ז), שבלי ספק הן הזיכוך הגופני והן הרוממות הנפשית של אבותינו הק' פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה, וזכותם זו עמדה להם לאותו הדור אשר כל אחד ואחד מחברי האומה קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת וכל אחד ואחד אמר בפה מלא נעשה ונשמע. ומטעם זה נבחרנו מתוך הכרח לעם סגולה מכל העמים. ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד נכנסו בערבות הדרושה ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו.

כ) אולם הגמר של תיקון העולם, יהיה בהכנסת כל באי העולם בסוד עבודתו ית', כמ"ש והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ודייק הכתוב "ביום ההוא" ולא לפני זה, וכן כמה כתובים: כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', ונהרו אליו כל הגויים וגו'. אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקידם של אבותינו הק' כלפי האומה הישראלית, דהיינו כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה, שלולא אבותינו שקיימו כל התורה מטרם שניתנה, כי אז לא היינו משובחים כלל משאר האומות כמובן, (כנ"ל אות י"ט). כמו כן מוטל על האומה הישראלית ע"י העסק בתורה ובמצוות לשמה להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוהה הזו של אהבת הזולת שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהיא דביקותו ית' כמבואר.
באופן, אשר כל מצוה ומצוה שכל יחיד מישראל עושה כדי לעשות נ"ר ליוצרו ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות הדרגתית לאט לאט עד שמתרבים בשיעור גדול כזה באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצויה. וזהו המכונה במליצת חז"ל הכרעת הכף לזכות. כלומר, שנגמר המשקל של ההזדככות הרצויה, ודימו הדבר כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף הוא גמר המשקל הנרצה לשוקל.

כ"א) ואלה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון באמרו העולם נידון אחר רובו וכו', שכוונתו על תפקיד האומה הישראלית להכשיר את העולם להזדככות מסוימת עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבודתו ית' לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים בעת קבלת התורה, שזהו נקרא בלשון חז"ל שכבר השיגו רוב זכויות, באופן שהמה מכריעים על כף החובה שהיא האהבה העצמית המזוהמת. ומובן, שאם הכף של הזכויות שהיא ההבנה הגבוהה בטיב אהבת זולתו היא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשים מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולומר נעשה ונשמע כמו שאמרו ישראל, משא"כ קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכויות, אז ודאי האהבה העצמית מכריעה שימאנו לקבל עולו ית'.
וזה אמרו: עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישראל בשיעור ההכרעה הסופית, כמו השוקל שומשומים ומוסיף והולך על כף המאזנים אחד אחד עד שגומר ההכרעה, הרי ודאי כל אחד נותן חלק בהכרעה זו, שבלעדו היתה ההכרעה בלתי נגמרת, ועד"ז אומר על מעשה היחיד מישראל, שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות, כי בזמן שנגמר הדבר והוכרעה כף הזכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה זו שלולא מעשיו היתה ההכרעה חסרה.
והנך מוצא אשר רבי אלעזר בר"ש אינו חולק על מאמר חז"ל שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא ר"א בר"ש מדבר לענין התיקון של כל העולם העתיד לבא, וחז"ל מדברים בהוה, אשר רק ישראל בלבד קבלו עליהם את התורה.

כ"ב) וזהו שמסתייע ר"א בר"ש מהמקרא וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, כי כבר נתבאר לעיל (אות כ') אשר הרגש ההתפעלות המגיע לאדם בעסק המצוות בין אדם למקום הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות המגיע לו בעת עסק המצוות שבין אדם לחבירו, כי כל המצוות מחויב לעשותם לשמה בלי שום תקוה של אהבה עצמית, כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו על ידי טרחתו זו מתשלום גמול או כבוד וכדומה, אשר כאן בנקודה הגבוהה הזאת מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש, (כנ"ל אות ט"ו) נמצא שהוא פועל בזה שיעור מסויים של התקדמות בסולם של אהבת זולתו בכל בני העולם בכללם, כי מדרגה זו שאותו היחיד גרם במעשיו אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה (כנ"ל אות כ') עיין שם היטב במשל שוקל השומשומים.
והעושה עבירה אחת, שמשמעותה שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה העצמית המזוהמת וע"כ פורץ בגנבה וכדומה, נמצא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה, כי בגילוי זוהמתה של אהבה העצמית הרי הטבע השפל של הבריאה חוזר ומתחזק, ונמצא שהוא גורע שיעור מסוים מתוך ההכרעה לכף הזכות הסופית, בדומה כמו שאחד חוזר ונוטל מן כף המאזנים אותו השומשום היחיד שחבירו הניח שם, שנמצא אשר בשיעור זה חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה, ונמצא שהוא מחזיר את העולם אחורנית, וזה אמרו וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, שבשביל שלא יכל להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו.

כ"ג) ובדברים הללו מתבארים היטב מה שעמדנו לעיל (אות ה'), במה שניתנה התורה ביחוד אל גזע האומה הישראלית, כי זהו ודאי ואין כאן ב' דעות בדבר, אשר דבר תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד: שחור כלבן וכצהוב בלי שום הבדל מעיקרו, אולם מתוך ירידתו של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל שהוא ענין האהבה עצמית השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושות, לא היה שום דרך ומבוא לבא במשא ומתן עמהם ולהסביר להם, שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת הזולת, מלבד האומה הישראלית, אשר מכח שהקדים להם השעבוד להמלכות הפראית של מצרים ארבע מאות שנה ביסורים גדולים ונוראים, ונודע דברי חז"ל שאמרו "מה מלח ממתק את הבשר כן יסורין ממרקין עונותיו של אדם", דהיינו שמביאין אל הגוף הזדככות גדולה, ונוסף על זה, שהזדככות אבותיהם הק' עמדה להם (כנ"ל אות ט"ז), שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה.
ומכח ב' הקדמות אלו נעשו אז מוכשרים לדבר הזה, דע"כ מכנה אותם הכתוב בעת ההיא בלשון יחיד, כמ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר, ופירשו חז"ל כאיש אחד בלב אחד, מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה סילק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היתה רק להועיל לחבירו, כמו שהוכחנו לעיל (אות ט"ז) במשמעות המצוה של ואהבת לרעך כמוך, עיין שם היטב. ונמצא שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה כמבואר.

כ"ד) ולפיכך מתוך ההכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה, כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת ששום זר ישתתף עמה. אמנם בגלל זה, נתקנה ונעשתה האומה הישראלית כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו, באופן שניצוצי ההזדככות הללו הולכים ומתרבים יום יום כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה השרויים בגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות ויכניסו את עצמם תחת עולו ית', וכף החובה יתבער מן הארץ.

אחר שראיתם את דבריו של רבינו הנ"ל יכולים לסכם: אכן אין כוונת רבינו לגייר את כל העולם שישמרו תרי"ג מצוות, אבל להביא את העולם למטרת הבריאה הזו שהיא דרך חיים של ואהבת לרעך כמוך, ולהביא את העולם למצב של השראת השכינה, לזה אכן בעז"ה יבואו. ומה שאתם כותבים שהיתה הכוונה האלוקית על עם ישראל כאילו ללא קשר למה
שיקרה במציאות אח"כ, לזה איני מסכים, כי זהו שכותב רבינו שלבורא יתברך אין שום העדפה לאומית (מתן תורה אות ה'), וכי למה תהיה לו העדפה לאומית סתמית, הלא אין זה הגיוני כלל, אלא כל מה שנאמר "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה" זהו אך ורק משום שצופה כל הדורות תיכנן וצפה זן אנושי כזה שיהיה במשך השיתא אלפי שני מרומם מכל הזוהמה של האהבה העצמית, ואך ורק מחמת זאת יש עדיפות לעם ישראל, ולא מטעם איזו מציאת חן שרירותית. ומש"כ בבראשית רבה "מחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר", אין זה משום העדפה לאומית ח"ו, אלא אך ורק מטעם שהזן הזה מסוגל ללכת בדרכו של הבורא יתברך בבחי' "מה הוא רחום אף אתה רחום", ולא זולת. במילים אחרות הקב"ה ברא נשמות שיש להן בתכונתן הגנטית רצון להשפיע פוטנציאלי, והן המכונות ישראל, ועצם זה שיש בתכונתן רצון להשפיע ולהטיב זה נבחן שהקב"ה בחר בהם, כי השי"ת הוא רחום, וממילא בוחר במי שדומה לו. אבל אין שום קריטריון אחר לבחירתו.
ולדעתי דעה כזו האומרת שהבורא בחר בנו ללא שום קשר למיוחדות שבנו, וכבר מראש תיכנן ליתן לנו את התורה מצד שבחר בלאום הזה, ללא שום קשר למצבו המוסרי שיתפתח במציאות, יכולה ח"ו להביא להפקרות גמורה בעם ישראל, מטעם שהיא משחררת את היחיד והאומה מכל אחריות ומכל משא, כי כבר הקב"ה בחר בנו ללא שום סיבה הגיונית באופן
נצחי יהיה מה שיהיה. ואיך אפשר לומר כדבר הזה? אלא ודאי הכל תלוי רק בהליכה של עם ישראל בדרך ה', שהיא דרך אהבת הזולת, ובאם לא נממש את הדברים הללו, אזי כל החרבות שבעולם ישלפו נגדינו ללא שום רחמים, כפי שההסטוריה מוכיחה, עד שנקבל על עצמינו את עבדותו יתברך ונהיה בגדר "ממלכת כהנים", דהיינו אומה שלימה שה' הוא נחלתה ואין לה קנינים עצמיים, היינו שמופקעת לחלוטין מאהבה עצמית ואיגואיזם.
ורק לנקודה הזו מכוונים כל המדרשים כולם המגדילים את מעלת ישראל, ורק מחמת זאת אנו בגדר "אתה בחרתנו מכל העמים", ולא משום שהקלסתר שלנו מצא חן בעיניו ללא סיבות ח"ו, שהם דברים תמוהים ביותר. ולכן גם אנו מכונים בשם "עם סגולה", מלשון סגול שהוא ב' נקודות בב' צדדים למעלה, ונקודה אחת באמצע למטה, מרמז שעם ישראל הולכים לא בדרך קליפת הימין של ישמעאל, ולא בדרך קליפת השמאל שהיא עשו, אלא בדרך הממוצעת שהיא דרך התורה, שענינה הרצון להשפיע נחת רוח לזולתו.
ובאם תבואו ותאמרו שהשי"ת בחר בנו לא העדפה לאומית שרירותית, אלא מטעם שקבע מראש שאנו נהיה מיוחדים במוסריותנו, א"כ הדברים הללו צריכים להתממש למעשה בדרך טבעית, וודאי שהתפתחותו של עם ישראל לטובה באה במציאות באופן טבעי ע"פ סיבות טבעיות (ב' הסיבות שכתב רבינו), ולא באופן ניסי ללא שום סיבה נראית לעין. כפי
שתאמרו על אדם מסוים שהגיע להיות גדול הדור, באופן ניסי, ללא שום סיבות הגיוניות של יגיעה והתאמצות ועבודה עצמית, אלא מחמת שכך בחר בו הבורא מכל מראש, דזה סותר לנאמר במסכת נידה (טז) מלאך הממונה על הריון נוטל טיפה ומביאה לפני המקום ואומר לפניו: טיפה זו מה תהא עליה? גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני, אבל צדיק ורשע לא קאמר. אלא בהכרח גדלותו של האדם תלויה בהתאמצותו לבוא לדרך הטובה. וכך גם סגוליותו של עם ישראל תלויה היא בתיקונו וזיכוכו באופן מעשי, ובאם הוא מורד בה' ואינו הולך בדרך ה', אזי אינה באה לידי גילוי מיוחדותו, הגם שהבורא יתברך כבר קבע זאת מראש, אבל אם אין זה מגולה בשטח, אזי מוכנה לנו דרך יסורים איומה עד שנחזור למוטב ונממש את התכנון האלוקי לגבי הזן הזה המכונה ישראל. ואלו הם דברי רבינו שאין כאן העדפה לאומית שרירותית, אלא העדפתו אותנו תלויה בתיקוננו בפועל, ובאם איננו מתקנים את עצמינו, אזי אנו ככל הגוים. כל המיוחדות שיש בנו היא בנקודה דקדושה הנטועה בנו, שהיא נקודת הרצון להשפיע ולהטיב לזולתו, ואין שום קריטריון אחר לבחירה בנו. רק יכולים לומר: הגם
שעם ישראל מורד בה', או שהאדם הפרטי מורד בה', מ"מ עדיין יש בו את הנקודה דקדושה המבדילה אותו באופן פוטנציאלי מאומות אחרות, והיא עתידה לתת אותותיה בזמן מסוים, אבל בפועל כל זמן שאינה מגולה תיפקודו של האדם הזה נידון כאומות העולם.
ויש לזכור אשר ע"פ פנימיות התורה בכל אדם מישראל יש בחי' ישראל שהיא הרצון להשפיע ולהטיב לזולתו, ויש בחינת אומות העולם שהיא הרצון לקבל והנטיה האיגואיסטית באדם. אבל בחינת ישראל שבו נעלמת ואינה מגולה, ויש יגיעה גדולה ע"י התו"מ לגלות את בחינת ישראל שבו, ולהביאה לשלוט על אומות העולם שבו. ובאם אין האדם עושה כן, אזי מצד פנימיותו נבחן הוא לבחי' אומות העולם, כי תכונת אומות העולם היא זו ששולטת בו, כל זמן שמעשיו לתועלת עצמו. כך שאפילו אם באופן פוטנציאלי יש בו נקודה דקדושה, המכונה ישראל, מ"מ באופן מעשי, עדיין אין זה מגולה בו כלל.
ואסיים דברי בדברי רבינו בעה"ס לאחד מתלמידיו, שמזכיר אשר נתעברה בו נשמת האר"י הק', ובודאי אדם כזה שזכה לנשמה ענקית ועצומה כזו, שכינה מדברת מתוך גרונו, והוא הבר סמכא בעניני אלוקות. ומה שכתבתם שלדעתכם כוונתו של בעה"ס היא שברמה מסוימת אין להקב"ה לאומיות מפני שזן ומפרנס את כולם, כולל חגבים, אציין שזכיתי להיות משך ארבע עשרה שנה תלמיד קרוב לבנו של רבינו בעה"ס, וודאי לא זו רוח הדברים שקיבלנו בבית המדרש, אלא כפי שכתבתי בהרחבה, וכפי שפירטתי בביאור המדרשים הנ"ל, כך ביאר מו"ר זצ"ל הרב"ש אשלג זי"ע.
בברכה,
אברהם מרדכי גוטליב