בס"ד
שאלה: כבוד הרב
שלום,
האם זה נכון שעל
הנברא לפעול פעולות בהם אין לו ציפיה לקבלה עבור עצמו (לשם שמיים) ובכך שהוא לא
מצפה לתמורה עתידית אזי הוא יוצא ממרחב של מקום וזמן כי אם אין ציפיה מצד הרצון
לקבל אז אין "עתיד" אליו משתוקקים?
האם בעל הסולם
מדבר על עבודה לשם שמיים כעבודה ללא-ציפיה וככזו שמשחררת את האדם מתפיסתו המוגבלת
את המציאות מצד עצמו?
איך זה מסתדר עם
העניין של ציפיה למשיח שבעצם "מחזיקה" את הנברא במצב תודעה עתידי ולכן לעולם לא
יוכל לצאת ממגבלות הזמן האשלייתי?
בברכה ....
תשובה: ל.....
אכן אצל עבדי ה'
שהכרתי היה ההווה הזמן היותר דומיננטי אצלם, לא העבר ולא העתיד, כי אם המלחמה
בהווה והכרעתה.
אבל כיון שיש גם
כישלונות במלחמה, ע"כ מצפים למשיח, דהיינו לרוח ממרום שתיתן את הכח להכריע
כמ"ש "והיה ה' למלך על כל הארץ", וקודם כל זה צריך להתקיים באדם
עצמו.
ידידך אמג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה