הפרשת חלה וחינוך ילדים

בס"ד

שאלה: שלום רב, כיצד ניתן להשיג חומר כתוב לפי רבינו בעל הסולם בעניין הפרשת חלה לאשה או בכלל על המצווה?

כמו כן על חינוך ילדים.

 תודה רבה מראש ....

תשובה: ל....

סימן לה. הלכות חלה, ובו ט' סעיפים::

א) עיסה מחמשת מיני דגן חייבת בחלה. קודם שמפרישין החלה מברכין בא"י אמ"ה
אקב"ו להפריש חלה, ונוטלין כזית מן העיסה ושורפין אותה באש. והמנהג לשרפה בתנור
שיאפו שם את הלחם.

ב) כמה שיעור העיסה שיתחייב בחלה, כל שנעשה מחמשת רבעים קמח, (והם כמו מ"ג
ביצים וחומש ביצה (וע' בכללים איך מודדין.

ג) מצות הפרשת חלה שייכת לאישה בעלת הבית. אך אם האישה אינה בביתה, ויש לחוש כי
עד שתבוא תתקלקל העיסה, אז יכולה גם המשרתת או אדם אחר להפריש.

על פי רבינו בעה"ס:

בדומה למעשר מן הפירות והירקות, בדומה למעשר כספים, בדומה לביכורים, בדומה למצוות השדה: לקט שכחה ופאה. כך גם מן העיסה צריך להפריש הפרשת חלה. כל אלו באים לסמל לאדם שהוא אינו בעל הבית על דבר, אלא השי"ת הוא בעה"ב על הכל. לכן אסור לאדם להינות מדבר מטרם שהוא משפיע ונותן, שאז נתקדש כל דבר ומקבל את בעלותו של השי"ת, וממילא מותר בהנאת האדם.

דגן מרמז על קו ימין שהוא ענין אמונה והשפעה, והפרשת חלה מסמלת את כך שהאמונה תהיה עמ"נ להשפיע, ולא על מנת לקבל. וכן ההשפעה תהיה עמ"נ להשפיע, מתוך אהבת הזולת, ולא עמ"נ לקבל.

ע"פ ליקוטי הלכות מרבי נתן מברסלב הֲלָכָה א: עַל - פִּי הַתּוֹרָה "תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק" בְּסִימָן יט חֲמִשָּׁה מִינִים חַיָּבִים בְּחַלָּה, כִּי עִקַּר חִיּוּב הַחַלָּה הוּא מִשֶּׁיִּתֵּן מַיִם בַּקֶּמַח, כִּי אָז מַתְחִיל גְּמַר תִּקּוּן הַתְּבוּאָה עַל - יְדֵי נְתִינַת הַמַּיִם שֶׁעַל - יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה מִן הַתְּבוּאָה לֶחֶם שֶׁהוּא עִקַּר הַמַּאֲכָל שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּעַת כִּדְאִיתָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ נֵרוֹ יָאִיר שֶׁלֶּחֶם הוּא בְּחִינַת דַּעַת וְעִקַּר הַדַּעַת עַל - יְדֵי הַחֲסָדִים כִּדְאִיתָא שָׁם: וְעַל - כֵּן מִשְּׁעַת נְתִינַת הַמַּיִם, שֶׁהֵם בְּחִינַת מֵימֵי הַחֲסָדִים, אֲזַי נַעֲשֶׂה בִּבְחִינַת דַּעַת שֶׁהוּא בְּחִינַת לֶחֶם וְעַל - כֵּן צָרִיךְ תִּקּוּן, דְּהַיְנוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה שֶׁהִוא רֵאשִׁית מִן הָעִסָּה, כִּי כָּל הַדְּבָרִים נָפְלוּ בְּתוֹךְ הַקְּלִפּוֹת עַל - יְדֵי חֵטְא עֵץ הַדַּעַת כַּיָּדוּעַ וְעַל - כֵּן כָּל הַדְּבָרִים צְרִיכִין בֵּרוּר וְתִקּוּן, וּבִפְרָט הַפַּת וְהַלֶּחֶם, כִּי הַלֶּחֶם הוּא בִּבְחִינַת דַּעַת וְעִקַּר אֲחִיזָתָם שָׁם בִּבְחִינַת עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שֶׁהוּא כָּרוּךְ אַחַר הַדַּעַת שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה, כִּי הֵם כְּרוּכִים בְּיוֹתֵר בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם קְדֻשָּׁה יְתֵרָה כַּיָּדוּעַ וְעִקַּר הַקְּדֻשָּׁה הוּא הַדַּעַת וְעַל - כֵּן אַף שֶׁכְּבָר תִּקְּנוּ הַתְּבוּאָהעַל - יְדֵי תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת רֵאשִׁית, עִם כָּל זֶה אַחַר כָּךְ כְּשֶׁנּוֹתֵן מַיִם בָּעִסָּה שֶׁאָז עִקַּר גְּמַר תִּקּוּנוֹ שֶׁנַּעֲשֶׂה בִּבְחִינַת דַּעַת עַל - יְדֵי הַמַּיִם, עַל - כֵּן אָז צָרִיךְ לִשְׁמֹר בְּיוֹתֵר לְגָרֵשׁ הָרַע וּלְהַעֲלוֹת הַטּוֹב, כִּי אָז צָרִיךְ שְׁמִירָה יְתֵרָה מִן הַשְּאוֹר שֶׁבָּעִסָּה הַנֶּאֱחָז בָּעִסָּה דַּיְקָא.  וְעַל - כֵּן צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלָּה שֶׁהִוא רֵאשִׁית שֶׁהִוא בְּחִינַת תִּקּוּן הַבְּרִית, כַּמּוּבָא שָׁם בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ נֵרוֹ יָאִיר שֶׁשְּׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וְתִקּוּן הַבְּרִית תָּלוּי זֶה בָּזֶה, כִּי עִקַּר תִּקּוּן הַבְּרִית תָּלוּי בְּדַעַת וְהוּא הֵפֶךְ עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, כִּי אִיתָא בַּתִּקּוּנִים שֶׁעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע דָּא עִרְבּוּבְיָא דְּטוֹב וָרָע וְהוּא אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב, הַיְנוּ שֶׁהַדִּבּוּר רָחוֹק מִן הַחָכְמָה שֶׁבַּלֵּב שֶׁהוּא פְּגַם וְקִלְקוּל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כַּנַּ"ל וְעַל - כֵּן צָרִיךְ לִתֵּן הַחַלָּה וְכָל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה לַכֹּהֵן, כִּי הַכֹּהֵן הוּא בִּבְחִינַת חָכְמָה,  בְּחִינַת קֹדֶשׁ כַּמּוּבָא וְעַל - יְדֵי שֶׁמַּעֲלִין וּמוֹצִיאִין רֵאשִׁית הָעִסָּה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְנוֹתְנִין לַכֹּהֵן עַל - יְדֵי זֶה מְקַשְּׁרִין הַדִּבּוּר, דְּהַיְנוּ הָאוֹתִיּוֹת הַמְלֻבָּשִׁין שָׁם אֶל הַחָכְמָה שֶׁהוּא הַכֹּהֵן וַאֲזַי נַעֲשֶׂה בִּבְחִינַת שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וַאֲזַי נִכְנָע הָרַע הַנֶּאֱחָז שָׁם כַּנַּ"ל וַאֲזַי יְכוֹלִין לֶאֱכֹל אַחַר כָּךְ הַמַּאֲכָל וּלְבָרְרוֹ וּלְתַקְּנוֹ, כִּי כָּל זֶה נַעֲשֶׂה עַל - יְדֵי בְּחִינַת שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁהִוא בְּחִינַת רֵאשִׁית שֶׁתּוֹרְמִין וּמַפְרִישִׁין מִן הַתְּבוּאָה וּמִן הַפַּת כַּנַּ"ל וְעַל - כֵּן הָאוֹכֵל טְבָלִים חַיָּב מִיתָה, כִּי הוּא בְּחִינַת פְּגַם עֵץ הַדַּעַת שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ וְכוּ'. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁחַלָּה נִתְּנָה לַנָּשִׁים כִּי הִיא קִלְקְלָה חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכוּ', הַיְנוּ כִּי עַל - יְדֵי פְּגַם עֵץ הַדַּעַת פָּגְמָה הַלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וְעַל – כֵּן צְרִיכָה לְהַפְרִישׁ חַלָּה שֶׁהִיא בִּבְחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהִוא בְּחִינַת חַוָּה - אִשָּׁה כַּנַּ"ל וְעַל - כֵּן נִקְרָא בְּשֵׁם חַלָּה לְשׁוֹן תְּפִלָּה, לְשׁוֹן וַיְחַל מֹשֶׁה, כִּי הַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת מַלְכוּת שֶׁהִוא בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וְהִוא הַחִיּוּת שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים. כִּי הַתְּפִלָּה הִיא חַיֵּי שָׁעָה, דְּהַיְנוּ הַחִיּוּת שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ נֵרוֹ יָאִיר וְעַל - כֵּן הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר תִּקּוּן עַד שֶׁבָּא אָדָם הָרִאשׁוֹן וְהִתְפַּלֵּל וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים:
נִמְצָא שֶׁעִקַּר תִּקּוּן הָעוֹלָם הָיָה עַל - יְדֵי תְּפִלָּה שֶׁעַל יָדָהּ הִמְשִׁיךְ חִיּוּת וְשֶׁפַע לָעוֹלָם וְעַל - כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אָדָם הָרִאשׁוֹן חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם הָיָה, הַיְנוּ בְּחִינַת חַלָּה רֵאשִׁית, בְּחִינַת שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בְּחִינַת תְּפִלָּה שֶׁעַל יָדָהּ נִמְשָׁךְ הַחִיּוּת וְהַשֶּׁפַע כַּנַּ"ל, כִּי עִקַּר הַחִיּוּת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם הוּא עַל - יְדֵי בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁהִוא בְּחִינַת תְּפִלָּה שֶׁעַל יָדָהּ נִבְרָא הָעוֹלָם כַּנַּ"ל וְעַל - כֵּן נוֹהֲגִין לְהִתְפַּלֵּל בִּשְׁעַת הַפְרָשַׁת חַלָּה, כִּי הַחַלָּה הִיא בִּבְחִינַת תְּפִלָּה, בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כַּנַּ"ל וְעַל - כֵּן שִׁעוּר חַלָּה הוּא עֹמֶר בִּבְחִינַת וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה, הַיְנוּ בְּחִינַת הַדִּבּוּר שֶׁהוּא בְּחִינַת עֹמֶר וּמִדָּה, כִּי הַדִּבּוּר הוּא הַמִּדָּה וְהַגְּבוּל שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים וְהוּא נִמְשָׁךְ מִן הַחָכְמָה בִּבְחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת עֶשֶׂר מַדְרֵגוֹת עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וְהוּא בְּחִינַת וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה בְּחִינַת הַשֵּכֶל שֶׁהוּא בְּחִינַת אֵיפָה שֶׁהִוא רֵאשִׁית הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁהוּא עֲדַיִן לְמַעְלָה מִן הַדִּבּוּר שֶׁבַּפֶּה וְהָעֹמֶר שֶׁהוּא הַמִּדָּה בְּחִינַת הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל הוּא מַדְרֵגָה עֲשִׂירִית מִן הַחָכְמָה שֶׁהִוא בְּחִינַת אֵיפָה כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, דְּהַיְנוּ הַדִּבּוּר הַנִּמְשָׁךְ מִן הַחָכְמָה שֶׁהוּא קֹדֶשׁ כַּנַּ"ל. וְאָז חַיָּב בְּחַלָּה שֶׁהִוא בְּחִינַת שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כַּנַּ"ל. וְעַל - כֵּן עִקַּר הַחַלָּה הִיא בְּאֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל,  כִּי אֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל הִיא בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כַּנַּ"ל, אֲבָל חוּץ - לָאָרֶץ שֶׁהֵם אֶרֶץ הָעַמִּים, שֶׁהִוא בְּחִינַת לְשׁוֹנוֹת הָעַמִּים. וְעַל - כֵּן הַחַלָּה רָאוּי לַכֹּהֵן, כִּי נִטְמֵאת מִיָּד בַּאֲוִיר אֶרֶץ הָעַמִּים, כִּי שָׁם הוּא בְּחִינַת לְשׁוֹנוֹת הָעַמִּים שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּגַם הַדִּבּוּר, הַיְנוּ בְּחִינַת הַדִּבּוּר בְּלֹא דַּעַת כַּנַּ"ל שֶׁנִּמְשָׁךְ מִפְּגַם עֵץ הַדַּעַת כַּנַּ"ל. עַל - כֵּן אֵין נוֹתְנִין הַחַלָּה לַכֹּהֵן, כִּי שָׁם אֵין יְכוֹלִין לְקַשֵּׁר אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר אֶל הַחָכְמָה שֶׁהִוא בְּחִינַת הַכֹּהֵן כַּנַּ"ל.  וְעַל - כֵּן חַלַּת חוּץ - לָאָרֶץ נִשְׂרֶפֶת בִּבְחִינַת מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם, כִּי בְּחִינַת לְשׁוֹנוֹת הָעַמִּים צָרִיךְ לְהַכְנִיעָם וּלְשָׂרְפָם בָּאֵשׁ בִּבְחִינַת יִמּוֹטוּ עֲלֵיהֶם גֶּחָלִים וְכוּ',  כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ נֵרוֹ יָאִיר שָׁם בַּמַּאֲמָר תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק, עַיֵּן שָׁם:

וְעַל - כֵּן חֲמִשָּׁה מִינִין חַיָּבִין בְּחַלָּה בִּבְחִינַת ה' הַדַּעַת,  כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ נֵרוֹ יָאִיר, כִּי עִקַּר הַדַּעַת הוּא עַל -  יְדֵי בְּחִינַת חֶסֶד וּגְבוּרָה. וְזֶה בְּחִינַת הָעִסָּה שֶׁהִיא נִלּוֹשָׁה מִקֶּמַח וּמַיִם, כִּי הַקֶּמַח שֶׁהוּא עִקַּר הַמָּזוֹן נִמְשָׁךְ מִגְּבוּרוֹת בִּבְחִינַת שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן, בְּחִינַת גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים וְהַמַּיִם הֵם בְּחִינַת מֵימֵי הַחֲסָדִים וּכְשֶׁנִּתְחַבְּרִים יַחַד הַמַּיִם וְהַקֶּמַח אֲזַי נַעֲשֶׂה  בִּבְחִינַת דַּעַת שֶׁהוּא עַל - יְדֵי חִבּוּר חֲסָדִים וּגְבוּרוֹת כַּנַּ"ל. וַאֲזַי חַיָּב בְּחַלָּה שֶׁהִיא בְּחִינַת רֵאשִׁית דַּעַת וְכַנַּ"ל:

היחס לילד:

א) עם ילד צריך ללכת קודם כל באהבה, שירגיש שאוהבים אותו, שמעריכים אותו, שמקבלים אותו כפי שהוא. וזה לא ענין שקונים לו כל מה שהוא רוצה, אלא היחס הוא הקובע. כל ילד הוא עולם שלם ומלא בפני עצמו, הדורש התיחסות וכבוד. בזמן שאדם מרגיש שרוחשים לו חיבה אהבה וכבוד, אז הוא גם מוכן לשמוע מאלו שדואגים לו הצעות שונות.

לפי עניות דעתי, אסור שתהיה אוירה של מלחמה בבית, של מי יכופף את מי. כי האדם צריך להלחם עם עצמו, ולכופף את עצמו, ולא את אחרים. על ההורים להביט על כל פעולה של ילדם, כמסובבת מלמעלה מאת ה', וע"כ אין להתעצבן עליה. על ההורים להביט על הילד עצמו, כעל מציאות שהשי"ת מלובש בה. ובתור שכזה לרחוש לו כבוד ואהבה. נמצא, המלחמה היא לא בין ההורים לילד ח"ו, אלא בין ההורה לבין עצמו. ברגע שקורה משהו, שהילד עשה או אמר משהו, שלא מוצא חן בעיני, אני צריך להלחם עם עצמי, לא להגיב כפי שהרצון לקבל שלי רוצה, אלא להכנס למחשבות של אמונה, שבעצם השי"ת הוא המלובש בילד והוא הפועל את הכל. וא"כ עלי להגיב בהכנעה קודם כל, ובהשלמה. לא ברוגז, עצבים, תיסכול, פליאה, וכו'. לאחר שהצלחתי במשימה הזו, ואני רגוע לגמרי, אז אפשר לגשת לילד ולדבר עמו.

בעניין התקשורת האנושית יש להבחין כמה רמות. נצייר לעצמינו שהילד עשה מעשה חמור ומרגיז. ישנן כמה אפשרויות תגובה:

א) שאלה: אולי היה כדאי לנהוג אחרת מכפי שנהגת?

ב) הצעה: אני מציע שבמקום לעשות כך וכך, שתעשה כך וכך.

ג) בקשה: אני מבקש שלא תנהג כך, אלא כך.

ד) דרישה: אני דורש שלא תעשה כך, אלא כך.

ה) התקפה: אידיוט, חוצפן, איך אתה מעז? תעשה מיד מה שאומרים לך וכו'.

לפי עניות דעתי הדיאלוג עם הזולת בכלל צריך בדרך כלל להתנהל בשאלה, בכדי שלא נכפה את עצמינו על השני, ונותיר לו את הבחירה. רק לגבי ילד, אפשר להעלות אפשרויות שונות, עם ניתוב קל, ואז לשאול, מה דעתך? מה יותר נכון לעשות?

במידה ולא הצלחתי במשימה, ונכשלתי, אז עלי לפרוש לצד, להתבונן על הכשלון שלי, להפנים אותו. ולהתפלל להשי"ת שיעזור לי מכאן והלאה לקבל את עול מלכותו.

נמצא, הגם מאמר זה מדבר אודות היחס לילד, אבל באמת מכאן אפשר ללמוד על הרגישות שצריכה להיות לנו ביחס לכל אדם, וחביב אדם שנברא בצלם אלקים, עד כמה שצריכים אנו להזהר שלא לכפות את דעתנו על הזולת, לא להציק לזולתנו, לא ליטול את חירותו, אלא להפך להתיחס לאישיות של הזולת במלוא הכבוד הראוי, בין אם הוא צעיר, ובין אם הוא מבוגר, ויעזרנו ה' שנצליח בכך.