שאלה: כבוד הרב
בהמשך לשאלה
הקודמת, האם נכון יהיה לשים את המטרה: להיות בן-חורין (מהרצון לקבל) כמטרה אליה
אני חותר על מנת שיהיה לי חומר דלק לפעולה או שגם פה אני מפיל את עצמי לתוך הרצון
לקבל?
חומר הדלק של
"לעשות נחת רוח לבורא" לא מחזיק אצלי ואני נופל שוב ושוב (אני משער
לעצמי שזה נובע מהיותי מנותק במידת מה מסביבה תומכת) - האם לדעתך יהיה נכון להשתמש
במטרה של השגת חופש-חירות כחומר דלק או לא?
להיות כנה, הרי
לפעול על מנת לעשות נחת רוח לבורא (מהמקום שאני נמצא כיום מבחינה רוחנית) זה פשוט
"לעבוד" על עצמי כדי להסיח את דעתי מהרצון לקבל, כאילו אני מנסה לבלבל
את הרצון לקבל ופועל כאילו לשם שמיים, אבל אני לא מצליח להחזיק בסיבה הזו
כחומר דלק לטווח ארוך, ולכן שואל את עצתך האם בחירת מטרה שהיא בעלת עניין לעצמי
(חופש-חירות) היא אופציה נכונה או לא?
אנא עצתך היקרה,
............
בסד
תשובה: לדעתי זו קוסמטיקה של מילים.
אין לך מה להיות כ"כ מבולבל. התהליך של
יציאה משליטת הרצון לקבל וביאה לרצון להשפיע, הוא תהליך ארוך. ברור שהתהליך מתחיל
באופן כזה שצריך לגרום לרצון לקבל שיהיה לו אינטרס וענין ברצון להשפיע, כך זה
מתחיל, ובאם האדם עוסק בהשפעה מתוך אינטרס של הרצון לקבל גם זה דבר גדול וחשוב.
סוף התהליך הוא שהרצון לקבל יבין שהרצון להשפיע הוא הנכון, ויכניע את עצמו אליו.
אבל ברור שבדרך לסוף התהליך ב' הרצונות מעורבים יחד, ואין מה להבהל מזה. אין
אפשרות אחרת להתקדם, רק כך.
עליך לעסוק רוב היום לא בפשפושים בתוך עצמך,
אלא בהתבוננות בגדלות הבורא, ולשמוח בכל מגע שיש לך עם הבורא יתברך, גם אם זה למען
הרצון לקבל. כי גם זה יותר חשוב מסתם כל הגוים שאתה רואה סביבך, ומכל התענוגים
הבהמיים.
בביקורת עצמית צריך לעסוק רק חצי שעה ביום
בתור מוטיב לתפילה.
ידידך אמג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה