הגורם לתודעה וחוסר תודעה

בס"ד
שאלה: כבוד הרב שלום,
רציתי לברר איתך האם אני מבין נכון את המושג הבא:
תפיסת המציאות שלי שמצטיירת (מורגשת) לי היא ההפרש בין הרצון האנוכי שלי שמרגיש עצמו כפרטי ונפרד מהבורא והנבראים לבין הרצון העליון שהוא בחיבור מתמיד ואחדות מלאה עם כל הבריאה. אם הרצון שלי היה מכוון בדיוק מוחלט לכוונת האור העליון שרצונו הוא השפעה מוחלטת אזיי הייתי מתכלל "איתו" ומפסיק להרגיש את עצמי כנפרד כתוצאה מכך שלא הייתי מרגיש כל פער בין רצוני לרצונו.
אם זה נכון, אז בעצם אין עניין של "הבורא מנסה אותי" אלא מה שאנחנו קוראים נסיונות הם אותם פערים שמתגלים בין תפיסת המציאות במצב של "שינה" תודעתית (לא מכיר ולא מודע לבורא) לבין התפיסה ממבט הבורא שהוא אחדותי ומכוון מטרה להיטיב. הפער הזה מורגש כיסורין ולהם אנו קוראים "נסיונות". במילים אחרות ניתן לומר שהפער שמורגש הוא ההפרש בין הפרט "הישן" המרגיש עצמו כנבדל מהכלל לבין הפרט "הער" שמרגיש עצמו כפרט שמתכלל בתוך הכלל באחדות מלאה.
האם זה נכון?
שבת שלום  .......

תשובה:  הכל נכון.
אבל מי שגורם שלאדם יהיו מצבים של חוסר תודעה, ומצבים של תודעה, הוא אחר ככלות הכל הבורא יתברך מתוך רצונו להטיב לך.
ידידך,
אברהם מרדכי גוטליב